רֵמוֹן רַדיגֶה (1923-1903), כוכב שביט בשמי הספרות הצרפתית, כתב את "שטן הבשרים" בהיותו בן שש עשרה. הרומן הנועז בכנותו ראה אור שלושה חודשים לפני מותו בגיל עשרים, וזכה להצלחה גדולה מיד עם הופעתו אך במקביל עורר שערורייה לא קטנה: גילו הצעיר של המחבר ויחסיו עם אשה נשואה, שבעלה, החייל הקרבי, סיכן את חייו בחזית, עוררו ביקורת מוסרנית קשה נגד המחבר.
 
הסיפור מתרחש ביישוב צרפתי כפרי בשלהי מלחמת העולם הראשונה, היא "המלחמה הגדולה". המספר, המגולל את סיפורו בגוף ראשון, משתף אותנו בסוד כניסתו לעולם האהבה הקסום והמוטרף.
 
הרגשות העזים והמורכבים, הסוחפים את המספר ואת אהובתו גועשים וקולחים על רקע הסביבה המשפחתית והמלחמה, שבאורח פרדוקסלי מאפשרת את קיומה של האהבה הזאת ואת מימוּשה הטראגי...
 
"שטן הבשרים" נחשב רומן קלסי של ספרות ראשית המאה העשרים, יצירת מופת שזכתה לחיי מדף נצחיים ולסרט קולנוע בלתי נשכח בבימויו של קלוד אוֹטַאן-לארה וכיכובם של ז'ראר פיליפ ומישלין פְּרֵל.
 
ככה זה נפתח
 
אני צפוי לתוכחות רבות. אבל מה אוכל לעשות? וכי אשמתי היא שמלאו לי שתים עשרה שנים כמה חודשים לפני הכרזת המלחמה? אין ספק, הזעזועים שגרמה לי התקופה היוצאת מן הכלל הזאת היו מאלה שלא חווים כמותם מעולם בגיל הזה. אך מכיוון שאין בנמצא דבר שהוא חזק דיו לעשותנו בוגרים חרף מראנו החיצוני, נגזר עלי לנהוג כילד, בהרפתקה שהיה בה כדי להביך אפילו מבוגר. אינני יחידי בכך; וחברַי לספסל הלימודים עתידים לנצור מתקופה זו זיכרון שונה מזה של המבוגרים מהם. מי שכבר יש בלִבּם טינה עלי, יואילו לדמות בנפשם מה הייתה המלחמה לנערים צעירים רבים כל כך: ארבע שנים של חופש גדול.
 
התגוררנו בפ' שעל שפת המַארְן.
 
הורַי נטו לשלול ידידוּת עם בנות המין השני. והדבר חיזק דווקא, תחת שיחליש, את החושניות, שבאה לאוויר העולם בהיוולדנו, ועדיין מגששת בעיוורון.
 
מעולם לא הייתי בעל חלומות. מה שנראה לאחרים, פְּתאים ממני, כחלומות, נראה לי מוחשי לא פחות מן הגבינה לחתול, חרף פעמון הזכוכית המכסה עליה. ועם זאת, הפעמון קיים. 
 
בהישבר הפעמון מנצל החתול את ההזדמנות, גם אם בעליו הם שניפצוהו וכפות ידיהם נחתכו בשעת מעשה.