לאחר שהתקבל בהתלהבות על ידי הביקורת והקוראים, ואזלו שתי מהדורותיו, רואה הספר הנבואי הזה אור במהדורה מחודשת, בליווי מאמרי ביקורת, ומוכיח שוב עד כמה הוא אקטואלי מתמיד.
 
בסרקאזם מושחז תוקף פול לפארג את אתוס העבודה הקפיטליסטי, תוך כדי הדגשת הנזק שהוא גורם לכלכלה ולחברה, לבורגנים ולפועלים כאחד.
 
לפארג זועם על עיוורונם של המוני העובדים המשתפים פעולה שלא מִדעת עם דורשי רעתם המתחזים למבקשי טובתם ומעמיקים ומנציחים בכך את ניצולם המחפיר. באירוניה סרקסטית מושחזת לפארג יוצא נגד הרוע והטמטום האנושי קורע הלב וחושף את צביעותם של הנצלנים המתחסדים, דמויות המוכרות לנו גם כאן ועכשיו, למרות הבדלי המקום והזמן: ספסרי הון, תעשיינים נצלנים, אנשי דת מתחסדים, פילנתרופים־נדבנים צדקנים, כלכלנים לא ישרים, פוליטיקאים ושאר משרתי השלטון, מנהיגים פוליטיים וכלכליים ציניים - שסילפו את "הצהרת זכויות האדם" והפכו אותה ל"אידאולוגיית עבודה" הטומנת בחובה שעבוד; שכן "הזכות לעבוד" רק מרחיקה את האדם ממימוש זכותו לחירות, להגשמה עצמית ולאושר.
 
העבודה הזאת אינה אלא עבדות שכל מטרתה להעשיר את העשירים ולאפשר את המשך שיעבודו של האדם. מה שמאפשר לנצלני הענק חובקי העולם האלה לכבול אליהם את בני האדם במעגל הנמשך כל ימי חייו של האדם העובד היא שיטת העבודה בשכר, שהיא "סוג העבדות הגרוע ביותר," כדברי לפארג. העבודה בשכר כובלת את העובד למעביד ומונעת ממנו לפתח את אישיותו, להרחיב את השכלתו, להעמיק את מודעותו האישית, החברתית והתרבותית. זהו מעגל שטנים שבו האדם נדון לצרוך מכל הבא ליד, ובכך הוא משלים למעשה את שיעבודו ומחזיר את השכר שקיבל לכיסו של המעביד. לפארג, הכואב את עוורונם של המנוצלים, מסתער אפוא על "אידאולוגיית העבודה" הצבועה והמורעלת ששותפים לה הוגי דעות, אנשי רוח, ובעיקר בעלי הון, כלכלנים ופוליטיקאים מימין ומשמאל גם יחד.
 
בספר הזה, כמו בשאר כתביו, לפארג מבקש לחשוף את ההונאה ההיסטורית הגדולה המסתתרת מאחורי מסיכת ה"קִדמה" ולפקוח את עיניהם של המנוצלים והמדוכאים כדי לאפשר לאדם העובד להשתחרר מכבלי התרמית והשקר שבהם נאזקו חייו.
 
"הטירוף הזה הוא אהבת העמל, התשוקה החולנית לעבודה, מוגזמת עד כדי התשת כוחם וחיוניותם של הפרט וצאצאיו... העבודה היא סיבת כל התנוונות אינטלקטואלית, שורש כל עיוות גופני בחברה הקפיטליסטית". פול לפארג.
 
ככה זה נפתח 
 
טירוף מוזר אוחז במעמדות העובדים בארצות שהציוויליזציה הקפיטליסטית מושלת בהן. השיגעון הזה מביא בעקבותיו פורעניות אישיות וחברתיות, המענות זה דורות את האנושות הנכאה. הטירוף הזה הוא אהבת העמל, התשוקה החולנית לעבודה, מוגזמת עד כדי התשת כוחם וחיוניותם של הפרט וצאצאיו. במקום להתנגד לליקוי הנפשי הזה ולהוקיע אותו – הכמרים, הכלכלנים, ומטיפי המוסר, העלו על נס את העבודה ורוממו אותה למעמד של קדושה. בני אדם עיוורים ונבערים קיוו לעלות בתבונתם על אלוהיהם; בני אדם חלשים ונקלים רצו לטהר את הדבר שהאל ארר. אני, שאינני מתיימר להיות נוצרי, כלכלן אטו בעל מוסר, מבקש להביא את יכולת השיפוט שלהם למשפט לפני אלוהיהם; ואת הטפות המוסר הדתי, הכלכלי והחופשי שלהם אני מבקש להביא למשפט שידון בתוצאותיה המבעיתות של העבודה בחברה הקפיטליסטית. 
 
מן הביקורת 
 
"מומלץ לכל המהללים ומאדירים את כלכלת השוק ואת הקפיטליזם התאגידי לקרוא את דבריו של לפארג, שלא נס ליחם..." לנה שילוני, הארץ 
 
"מסקנתו של לפארג כי 'הזכות לעצלות' - למעשה הזכות לפנאי – היא התנאי ל'זכות לעבודה', חושפת כמה מסתירותיו של הקפיטליזם שעורפלו, בין השאר, בסיועם הפעיל של הכלכלנים..." דני גוטווין, ידיעות אחרונות 
 
"הספר, שבמידה רבה הקדים את זמנו, משתלב עם האופנה המתרחבת היום של ביקורת הקידמה..." יהושע סימון, גלובס 
 
"לפארג מציג בו את העבודה כחטא שמטיפים בעדו אנשי כנסיות שונות - כמרים, כלכלנים ותעשיינים..." נועם יורן, הארץ ספרים 
 
"כל עבודה, גם בשכר, היא בעיני לפארג כובלת ומשעבדת. זו עבדות מודרנית – האזיקים ששמים בעלי ההון על ידינו כדי שהם עצמם יוכלו להרבות את הונם וכדי שאנחנו נישאר כבולים. העשירים מתעשרים, העניים נעשים עניים יותר..." ירון אביטוב, מעריב