"הגעגוע החריף של הלב" הוא קובץ סיפוריו הראשון של שאול סתיו, יוצא שירות החוץ הישראלי, שעשה שנים רבות בחו"ל ובארץ בשירות המדינה. הוא כתב את הסיפורים הקצרים האלה בין נסיעה לנסיעה, בין פגישה לפגישה, במקומות שונים על פני כדור הארץ. הם מתרחשים בתל אביב ובנגקוק, בקובלנץ ובאיסטנבול, בלונדון ובירושלים ובמקומות נוספים, חסרי שם אך אמיתיים עד כאב. שם, במחוזות שטופי שמש חושפנית ודוקרת או אפופי צללים מעיקים אך מגִנים, נעים כמו בסרט חייהם של גיבורי הספר הזה, נשים וגברים בודדים, שמתחברים לרגע ונפרדים, מחפשים את גאולתם האישית בַעולם היפה להפליא והמנוכר להחריד שהם חיים בו.
 
ככה זה נפתח
 
[הסיפור: הגעגוע החריף של הלב] 
 
אד קפוא עלה מהמים. צלולים, כחולים, עמוקים, כולאים בתוכם ניצוצות שמש רחוקה וחלשה. עמדתי על שפת האגם הענקי ונשמתי עמוק את האוויר הנקי עד כאב, קולט כמו מכ"ם משוכלל ניחוחות מרומזים של שרף אורנים. הייתי בודד, מרוחק אלפי קילומטרים מכל מקום שהוא בית. מעבר לאגם, אחרי ההרים שבאופק, חיכתה – אפלה, זרה ומלוכסנת – ארץ אחרת. 
 
דממה.
 
פתאום שמעתי מתגלגלת על פני המים נהמה אדירה. מתמשכת. רעש בלב הסערה. עוצמה מתגברת. 
 
לא ראיתי מהיכן, אבל בעקבות הנהמה, הגיע מטוס בוהק מופלא, מוזהב, יפהפה כמו ציפור ענקית. הגיח, מלטף את פני המים, מרעיד את האוויר הקר, מזדקר ונוסק בתלילות שלא תאומן אל על, מבערי מנועיו לוהטים באור כתום. הוא צבר עוד ועוד גובה, התרחק במהירות, הפך לנקודה זעירה וזוהרת, הסתחרר סביב עצמו בחדווה.