אישה צעירה ויפה החיה עם בעלה ומשפחתו בכפר שווייצרי מבודד בהרים מבקשת למצות את אהבתה ותשוקותיה עד תום. היא האישה המפתה, הנועזת, המורדת במוסכמות; היא האישה הגאה השומרת על זכותה לבחור את מאהביה; היא היפה מדי, הנערצת על הגברים והמעוררת קנאה בלב הנשים – היא אשר נדונה להַדָרָה בכל חברה סגורה ונוקשה.
 
בהשראתו של מקרה שאירע באמצע המאה ה-19 בעיר סִיון, בירת קנטון וַאלֵה בשווייץ, הצליחה קורינה ביי להחיות את סיפור אהבתם העזה ממוות של אישה וגבר, בִּתקופה, בְּמקום, ובחברה שבהם סופו העצוב של הסיפור הזה היה בלתי נמנע. על רקע חיי הכפר השליו והרוגע, בלב הנוף ההררי המרהיב, מתרחשים דברים אפלים המתוארים מנקודת מבטה של נערה מתבגרת המִתוודעת בדרך רבת-יופי ואכזרית למהוּת החיים.
 
קורינה (סטפני) בִּיי (1979-1912) ליצירתה של קורינה בִּיי, סופרת ומספרת בעלת קול ייחודי ויוצא דופן במקוריותו, יש מקום חשוב בספרות של שווייץ הצרפתית ובספרות הפרנקופונית של המחצית השנייה של המאה העשרים. היא אחת הסופרות הנחשבות, הנקראות והנחקרות ביותר בשווייץ.
 
ביי זכתה בפרסים ספרותיים רבים ויצירותיה, שחלקן ראו אור בהוצאות ספרים גדולות בצרפת, מתורגמות לאנגלית, לגרמנית, לאיטלקית ולשפות אחרות. בעברית ראה אור הרומן "יערות אפלים" (נהר ספרים, 2009).
 
ככה זה נפתח
 
אני הייתי השמינית.
 
קדמו לי בַּרנַבֵּה, הבכור, והבאים אחריו לֵאוֹנַאר, אֶמיליֶין, סִידוֹני המרשעת, מַרְטֶן, פּייר, רוֹמֶן – היא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים – ואחרינו באו הקטנים: מוֹר, סִירִיל, ומַארְת. ביחד היינו אחד עשר.
 
לאבי היו עיניים כחולות; הוא המעיט בדיבור. לאמי היו עיניים שחורות וכולם נשמעו לה.
 
היום שראיתי בו לראשונה את משפחתי היה יום הכלולות של בַּרנַבֵּה. ואני לא מתכוונת לרוֹמֶן, וגם לא לאחַי הקטנים ולאחותי, שהיו קרובים לי ובמחיצתם שהיתי יום-יום, אלא לַמבוגרים מאיתנו, שהיו מהמעמד הגבוה, נבדל מאוד משלנו. מכיוון שהללו ישבו סביב השולחן, ואנחנו, הילדים, שוטטנו בחדר חסרי מעש ועגמומיים, היה לי די זמן להתבונן בהם.
 
הייתי אז בת שבע ובוגרת דַיִי. בַּרנַבֵּה היה בתחילת שנתו העשרים ושתיים, וככל האיכרים נראה מבוגר מגילו. יותר מאצל האחרים, היה טבוע בו איזה קו אופי לא מוגדר אך עיקש, ייחודי למשפחתנו, שלא פעם עורר בי בושה, כאילו היה בי פגם כלשהו: אותה ביישנות שעד מהרה נהייתה רברבנות, ואַ-סימטריה במבנה הפנים, שהייתה מודגשת פחות אצל אחיותי – בעיקר אצל אֶמיליֶין, היפה מבינינו – אך חזרה והופיעה לעת זִקנה. עינינו, שחורות או כחולות, היו עיניים של מי שלא ראו דבר, מי שאינם יודעים דבר; מבטים שכמותם היו ודאי לבני האדם הראשונים, והתמימות הזאת השתמרה על אף הגיל ומהלך החיים. אולם החלק התחתון של הפנים הכחיש את רצינות המבט; הפה היה רחב וכבד, גשמי, והיה אפשר לדמות את הלסתות החזקות ואת השיניים קשות.