בלה ברטוק – גדול מלחיני המאה העשרים, היוצר שחשף את מוזיקת העם והביא אותה לתודעת הציבור; ברטוק ההומניסט, איש אחוות העמים, אוהב האדם – הוא גיבורו של הרומן הביוגרפי הגדול הזה.
 
מדברי פרופ' צבי אבני, מוותיקי המוזיקאים בישראל:
 
ספר זה, המגולל את תולדות חייו של המלחין בלה ברטוק, הוא בעיני אירוע חשוב בתחום הכתיבה על מלחינים ידועי שם במאה העשרים. ברטוק נמנֶה עם הדמויות הקלאסיות של המוזיקה המודרנית – אותה מוזיקה שצמחה מתוך הרומנטיקה של המאה התשע עשרה והציבה אתגרים חדשים לנגנים ולקהל המאזינים. באישיותו הרבגונית כפסנתרן, כמלחין, כפדגוג וכמוזיקולוג, תרם ברטוק תרומה גדולה למוזיקה של המאה העשרים, וכבש את מקומו כמייצג של מי שידעו לשלב חידוש עם מסורת, חופש עם משמעת, ומקוריות עם יכולת תקשורתית רבת משמעות.
 
בספרו של צבי צרי באות כל התכונות הללו לידי ביטוי: לצד האמת ההיסטורית, המבוססת על עיון ומחקר בתולדות המלחין, מוגש לקוראים תיאור סיפורי מעניין על חייו המקצועיים, החברתיים המשפחתיים והאישיים של ברטוק. מקצת הסיטואציות המתוארות הן פרי דמיונו של המחבר, אך אלה נותנות למהלך הדברים צביון חי ונושם, ואינן פוגמות באמת ההיסטורית.
 
צבי צֹרי הוא מחנך מוזיקלי שהעמיד תלמידים הרבה ובהם מנגנים, מלחינים, מוזיקולוגים ומורים למוזיקה. בין ספריו נמנים: "יסודות התאוריה של המוסיקה" (לתלמיד, 1975; "מדריך למורה" 1992 – הוצאת המחבר); "דרכים בהוראת הסולפג'" (הוצאת המחבר, 1996); יומנו של מוצרט" (אור תו, 1999); "שוברט – מבט אל עולמו" (נהר ספרים, 2010); "בטהובן – בעין הסערה" (נהר ספרים, 2011)
 
ככה זה נפתח
 
[מתוך פרק 1] 
אמו של בלה הייתה פסנתרנית טובה וגם האב ניגן בפסנתר. מדי פעם, כשההורים ניגנו דואטים, היה בלה מפסיק את משחקיו, מניח את הצעצועים ומקשיב. הראשון שגילה זאת היה האב שאמר לרעייתו: "פאולה, הבה ננגן וברגע מסוים תפני לאחור ותסתכלי על בלה. תגלי דבר מעניין שוודאי ישמח אותך." לאחר שניגנו דקות אחדות פנתה פאולה לאחור וראתה שהילד הניח את צעצועיו והיה מרוכז כולו בהאזנה לנגינה.
 
כדי להיות בטוחה שהתופעה אינה מקרית פנתה פאולה אל בעלה ביום אחר ואמרה: "בלה יקירי, הבה ניגש אל הפסנתר, אני רואה שהקטן מרוכז מאוד במשחק, אני מבקשת לוודא שאין זו תופעה חולפת ושבהשפעת הצלילים אכן ינטוש את צעצועיו ויקשיב." 
 
שניהם ניגשו לפסנתר והחלו לנגן. האם בסקרנותה פנתה פעמים אחדות לעבר בנה וראתה שאכן נטש הילד את המשחק והקשיב. לפתע הפסיקה האם את הנגינה, רצה אל התינוק. עטפה אותו בנשיקות רבות ובחיבוקים וחזרה אל הפסנתר. "לא יכולתי להתאפק," אמרה לבעלה, "הבה נמשיך לנגן, אני מבינה שילדנו הוא ילד מוזיקלי וזה משמח אותי."
 
יום אחד ישב הילד בחדר שעה שהמטפלת טיפלה בלבנים וכדרכה שרה שירי עם. כך שרה שיר אחרי שיר ולא נתנה דעתה שהילד עוקב אחרי שירתה. לפתע פרץ הילד בצחוק ומחא כפיים. המטפלת הבינה שהילד מקשיב לה, אך המשיכה בשלה ושרה להנאתה.
 
כאשר חזרה פאולה מבית הספר אמרה לה המטפלת: "בלה שלנו מקשיב לשירים שאני שרה ושמתי לב שהוא אוהב שיר מסוים יותר מן האחרים." 
 
"איך הגעת למסקנה זו?" שאלה האם.
 
"שרתי את השירים וכאשר הגעתי לשיר מסוים, מחא הילד כפיים ופרץ בצחוק רם. אחר כך המשכתי לשיר וחזרתי על שיר זה שלא במתכוון ובלה הגיב כמקודם. מכאן הבנתי שהוא אוהב את השיר." 
 
באחד הימים כאשר חזרה פאולה מעבודתה מצאה את בנה מתייפח. "מדוע אתה בוכה ילדי?" שאלה אותו פאולה. בלה הצביע על המטפלת ששרה באותו זמן שיר עצוב. 
 
"אל תבכה בני," אמרה לו האם ונשקה לו. 
 
כעבור דקות אחדות שמעה את בנה צוחק ומוחא כפיים. עתה שרה המטפלת שיר שמח. התופעה אך שמחה את פאולה שאמרה לעצמה: 'ילדי הוא ילד מוזיקלי ותגובותיו מעידות שהוא מבין את תוכנם של השירים'. 
 
כדי לוודא זאת נהגה מדי יום לשבת ליד הפסנתר, לנגן שירים שונים ולבחון את תגובותיו. כאשר שמע הילד שיר שאהב, צחק בכל לִבו ומחא כפיים. לבעלה אמרה, "בלה שלנו יהיה מוזיקאי. הוא מבחין בין השירים ומגיב בבירור לשירים שהוא אוהב. ולא רק זאת, אלא שהוא מושך לי בסינר ומבקש שאגש לפסנתר לנגן. מובן שיגיב במחיאות כפיים רק כאשר אנגן את השיר 'המעניין'. אתמול ניגנתי סונטה מאת מוצרט, הוא ישב בשקט ושיחק בצעצועים אך אוזניו היו כרויות. כאשר הגעתי לקטע שמצא חן בעיניו הפסיק את משחקו וצהל בקול. והרי אינו אלא בן שנה וחצי." 
 
"הדבר מעיד גם על טעם," אמר האב, "אמנם הוא מבחין באופי השירים וזאת בהחלט מעלה, אך הבחירה שלו מעידה על טעם טוב וזה משמח אותי."