בסדרת שיחות מרתקות בביתו בז'יבֶרני, הצייר האימפרסיוניסט ופורץ הדרך הגדול קלוד מוֹנֶה (1926-1840) חושף את עצמו לפני ידידו הסופר חתן פרס גונקור מארק אֶלְדֶר (1933-1884) ומדבר באינטימיות משוחררת ושובת לב על עצמו, על חבריו האמנים, על אמנות הציור, על יצירותיו ועל תפיסת עולמו. מן הדפים עולה דמותו המורכבת של הרב-אמן הדגול, שגרם למהפך בתהליך של יצירת האמנות העכשווית ובישר בדרכו המקורית את לידתה של האמנות המודרנית.
 
ככה זה נפתח
 
האמן שולף מכיסו את שעונו:
 
- עשר וחצי, הוא אומר, בוא נלך לראות אותן: הן כבר פתוחות.
 
אנחנו יורדים בשביל הראשי, פוסעים תחת עצי אשוחית משופעי צל. מרבדים אווריריים של אירוסים משתרעים מימין ומשמאל, ובשמש הם נדמים לטללים סגלגלים. בכל אשר תביט נחבאת האדמה מתחת לפרחי ציפורן, רודודנדרון, פעמוניות ונוריות. ורדים מסתערים על גזעי העצים ועל קשתות המטפסים, צונחים בחינניות בצליל מפתיע ומַלהיטים את האוויר. יש לחצות את השביל ואת מסילת הברזל, זו שעליה אמר קְלמַנסו: "קלוד מונה, זה שבגנו יש לו מסילת ברזל...!" הנימפאות צומחות באזור נפרד בשולי האחו שעל גדות הסן. 
 
הנימפאות, כמו האנשים היפים, אינן נוהגות להשכים קום; על השמש לבוא ולהפציר בהן. הן נפתחות בעזרת אצבעותיה הזהובות של הקוסמת, לצללים אינן מתמסרות. בערב השמש סוגרת אותן, בזו אחר זו, בעודה שוקעת מאחורי אמירי העצים. האין זה נושא נפלא למשורר? – משורר האתמול, שכן כיום דוחקת המכונית את מקומו של הפרח – בתולות מים מפשילות את הינומתן הטהורה אך ורק למבטה הלוהט של השמש! 
 
כשידו האחת בכיסו וסיגריה תחובה בזקנו צועד קלוד מונה בשלווה החלטית שמושגת בזכות איזון טוב ובריאות מושלמת. הוא לבוש בגדים בהירים כי אינו אוהב צבעים קודרים לגופו או בסביבתו. בחורף הוא לובש מעילים רחבים בצבע בז' ואפודה עשויה פרוות חולד רכה ומשיית – מן החולדים שבגן כמובן. בכל מזג אוויר מתנוסס על ראשו כובע כפרי עשוי לֶבד או קש. דמותו כשל גנן טוב, הוא מוצק ויציב, וחזותו מרמזת הן על עוצמת היער והן על אור אפריל הבוהק. ואולם אם יִפנה לאחור, תחזו במבט החריף, העיקש והנוקב שאין מצפים לראות בחזוּת כה מסבירת פנים.
 
– מאין באה לך, רב-אמן יקר שלי, החיבה הזאת לנימפאות?
 
– האמת שאיני יודע... תן לי לחשוב רגע... היה פלג אחד, האֶפְּט, שזורם מז'יזוֹר, בשולי הנחלה שלי. כריתי בו תעלה כדי למלא בריכה קטנה שחפרתי בגן. אני אוהב מים, ואני אוהב גם פרחים. לכן, מאז שהבריכה נמלאה חשבתי לעטרהּ בצמחים. נטלתי לידי קטלוג ובחרתי באקראי, זה הכול... 
 
נכנסים אל גן המים דרך גשר מגובנן מכוסה שיחי ויסטֵריה. ביוני הבושם כה סמיך עד כי דומה שאנו הולכים בתוך גליל של וניל. אשכולות ויסטריה לבנים וסגולים – סגול עדין כציור אקוורל – צונחים כצימוקים היתוליים בינות לירקרקוּת המים מלאי השרכים. הרוח הקלה נושבת ובוצרת את הניחוח. צליל הצעדים מושך את הדגים והם מתקבצים בצל מתחת להולכים. אם תתכופף תגלה את בבואתך ובאחת ינקב אותה חרטומו של דג לבקית כמו שאצבע מבקעת בועה.