[...] שירים שאינם מסתירים דבר, חשופים עד כאב, נכונים להודות ברגעים העלובים ביותר ובמחשבות הכמוסות ביותר שעוברות בלבו של האדם המתאבל על מותו של אדם שאהב. האֵבֶל, במקרה הזה, אינו אבל רגיל, כיוון שמתלווה לו הכורח להסתירו. מצב זה אינו מאפשר להתאבל כראוי, והשירים בספר מנסים להתמודד גם עם התחושה הקשה הזו.
בשפה שיונקת מהמקורות, אבל גם מתנגחת עמם, מעמידים השירים הללו מראה חסרת רחמים מול האדם האבל. המשוררת באה חשבון גם עם הכתיבה עצמה, ותוהה על עצם האפשרות לתת ביטוי מילולי לרגשות, "אֵיךְ לְהַסְבִּיר גַּעְגּוּעִים./ אֵיךְ לִכְתֹב רֵיחַ שֶׁנֶּאֱלָם, קוֹל שֶׁנֶּעְלָם./ אֵיךְ לְשׁוֹרֵר עַל/ חֹם גּוּף שֶׁהִצְטַנֵּן לְמָוֶת" היא שואלת באחד השירים. בצר לה אף מבקשת המשוררת ללכת בדרכו של אהוב לבה, "עַכְשָׁו צָרִיךְ לֶאֱרֹב לָהּ לַנְּשָׁמָה, לְהֶסַּח דַּעַת שֶׁלָּהּ,/ לִשְׁעַת תְּהַלֵּל יָה. לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן בְּשֶׁקֶט, לְכָל הָרוּחוֹת".
 
אין לטעות, אמנם במרכז הספר הזה עומד המוות, אבל מי שיקרא בו בתשומת לב ונפש יבחין בוודאי, כי בסופו של דבר זהו ספר על אהבה.
[אלי אליהו, מתוך הטקסט שעל העטיפה האחורית]
 
מתוך הספר
 
חיילים אלמונים
אַיֵּה הַיָּדַיִם שֶׁרָחֲצוּ אוֹתְךָ,
שֶׁנָּגְעוּ בְּעֶדְנָה בַּמְּקוֹמוֹת הַמֻּצְנָעִים.
אַיֵּה הָעֵינַיִם שֶׁהֵסֵבּוּ הַמַּבָּט,
שֶׁשָּׁמְרוּ בְּרַחֲמִים עַל הֲדָרְךָ.
הֵיכָן הֵן הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּיֻמָּנוֹת
שֶׁחָבְשׁוּ אֶת גּוּפְךָ בַּכֻּתְנָה הַפְּשׁוּטָה,
מַקְפִּידוֹת לְיַשֵּׁר הָאָרִיג,
לִמְנֹעַ פִּצְעֵי לַחַץ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַמַּשְׁחִית.
חַיָּלִים אַלְמוֹנִים,
הִזְדַּהוּ.
קִרְבוּ אֵלַי וְאֶשַּׁקְכֶם.
 
אלמנות כבושה
 
לֹא לִי הוּא נִשְׁבַּע קֳבָל רַב וְעֵדָה
לְעָבְדֵנִי וּלְכַבְּדֵנִי לְזוּנֵנִי וּלְפַרְנְסֵנִי,
גַּם אֶת עוֹנָתִי לֹא הִתְחַיֵּב לְסַפֵּק.
לֹא לְמִטָּתִי נִכְנַס בַּלֵּילוֹת,
בַּבְּקָרִים לֹא מִבֵּיתִי יָצָא.
לֹא אוֹתִי לִוָּה בִּדְאָגָה לַחֲדַר הַיּוֹלְדוֹת,
לֹא אֶת יְלָדַי לְחֻפָּתָם.
 
לֹא אֶת בַּד חֻלְצָתִי קָרְעוּ לְיַד מִטָּתוֹ,
לֹא אוֹתִי נִחֲמוּ הֲמוֹנֵי חֲבֵרָיו.
אַלְבּוֹמֵי תְּמוּנוֹת אֵינָם מֻנָּחִים עַל שֻׁלְחָנִי
לַחֲלֹק עִם הַמְּבַקְּרִים,
לִשְׁבֹּר אֶת לִבִּי בְּלֶכְתָּם.
 
מארב
 
לֹא יָכוֹל לְהִמָּלֵט בַּחֲתִיכָה אַחַת הַגּוּף שֶׁלִּי.
יִרְאוּ אוֹתוֹ, יִתְפְּסוּ אוֹתוֹ
וְצִוְחַת סִירֵנָה תִּסְלֹל דַּרְכָּהּ לְהוֹשִׁיעוֹ
וּתְקַלְקֵל הַכֹּל.
 
אֲנִי מִדַּקֶּקֶת מִיּוֹם לְיוֹם.
שַׂעֲרוֹת רֹאשִׁי נִתָּקוֹת בְּבֶהָלַת שַׁלֶּכֶת
מֻפְתָּעוֹת מִקַּלּוּת הָעֲקִירָה.
יְרִיעַת הָעוֹר שֶׁעַל פָּנַי חָרְבָה,
אָבְדוּ יְתֵדוֹת אֲחִיזָתָהּ.
אוֹר אֵינוֹ דּוֹלֵק עוֹד בְּחַדְרֵי עֵינַי.
הֲבָרוֹת שׁוֹבְתוֹת בִּגְרוֹנִי.
גַּם פַּעֲמוֹנֵי הַלֵּב נֶחְסָרִים מֵעֵת לְעֵת.
 
[רַק הַצִּפֹּרְנַיִם, מַעֲשֶׂה שָׂטָן, מִתְחַזְּקוֹת.
גַּם הַשִּׁנַּיִם אֲחוּזוֹת הֵיטֵב בְּשָׁרְשֵׁיהֶן,
נְכוֹנוֹת לְחַיֵּי נֶצַח אַחֲרֵי עֲזוֹב הָרוּחַ וְהַבָּשָׂר.]
 
עַכְשָׁו צָרִיךְ לֶאֱרֹב לָהּ לַנְּשָׁמָה, לְהֶסַּח דַּעַת שֶׁלָּהּ,
לִשְׁעַת תְּהַלֵּל יָה. לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן בְּשֶׁקֶט, לְכָל הָרוּחוֹת.