הדרמה המתרחשת בבית מלון נידח בעיירה שכוחת-אל במישורים הגדולים בארצות הברית היא פרי דמיונו הפורה של סטיבן קְרֵיין – אבל באופן שבו הוא מתאר אותה היא הופכת למציאות דוקרת.
"אין לתמוה על כך שמכל סיפוריו של קריין זה היה החביב ביותר על המינגוויי, שכן כרבים מסיפוריו שלו עניינו בהתנהגויות גבריות, בשאלות של כבוד ובאלימות בכוח ובפועל. [...] אין ספק שיצירתו של סטיבן קְרֵיין מצטיינת באיכות חזותית חזקה וכמו קולנועית בטרם היות הקולנוע לאמנות פופולרית.
 
"[...] מי טבע את הביטוי שלפיו 'המקום החם ביותר בגיהינום שמור לאלה השומרים על ניטרליות בעת משבר מוסרי'? האומנם דנטה או שמא קנדי או מרטין לותר קינג? מכל מקום נראה שבסיפור זה, מעבר להפגנת כישרונותיו התיאוריים והסיפוריים, מציב סטיבן קריין דרישה מוסרית זו בפני כל חברה המבקשת לקרוא לעצמה מתורבתת.
 
"[...] בלי הדוגמה והתקדים של קריין קשה, בראייה לאחור, להעלות על הדעת את יצירתו הסיפורית של המינגוויי."
[משה רון]
 
סטיבן קריין (1900-1871) הספיק בחייו הקצרים להעמיד יצירה ספרותית חדשנית ומגוונת שהציבה אותו כחולייה מקשרת חשובה במעבר מהמאה ה-19 למאה ה-20.
 
ככה זה נפתח
 
מלון "פאלאס" בפורט רוֹמפֶּר היה צבוע כחול בהיר, גוון המצוי על רגליו של מין עגור וגורם לאותו עוף להכריז על מיקומו כנגד כל רקע שהוא. מלון "פאלאס", אם כן, צעק וצרח תמיד כל כך עד שלעומתו נראה הנוף החורפי המסנוור של נֶבּרסקה כדומיית ביצות אפורה. הוא ניצב לו לבדו בערבה, ובעת שירד השלג היתה העיר המרוחקת מאתיים יארד סמויה מן העין. אבל כאשר ירד הנוסע בתחנת הרכבת הוכרח לעבור על פניו של מלון "פאלאס" לפני שיוכל לבוא במחיצתם של הבתים הנמוכים מצופי הנסרים שהיוו את פורט רומפר, ולא היה אפשר להעלות על הדעת שנוסע כלשהו יעבור על פני מלון "פאלאס" בלי להסתכל עליו. פֶּאט סְקַאלי, הבעלים, הוכיח את כוחו הרב באסטרטגיה כשבחר את צבעיו. נכון שבימים בהירים, כאשר רכבות האקספרס האדירות החוצות את היבשת – שורות ארוכות של קרונות "פּוּלמן" מתנודדים – חלפו ביעף דרך פורט רומפר, המם המראה את יושביהן; והכת המכירה את גוני החום-אדמדם ואת השיכונים הטובלים בירוק כהה של המזרח הביעה בושה, חמלה, זוועה – הכול מתוך צחוק. ואולם לדידם של אזרחיה של עיירת ערבה זו, ושל אנשים המתעכבים בה מטבע עיסוקיהם, השיג פאט סקאלי הישג מרשים; עם כל העושר והפאר, עם כל האמונות, המעמדות, השאפתנויות, שזרמו ועברו על הפסים דרך פורט רומפר יום אחר יום, לא היה להם שום צבע במשותף. וכמו לא היו הנאותיו המופגנות של המלון הכחול מצודדות דיין, עשה לו סקאלי הרגל ללכת מדי בוקר וערב לפגוש את רכבות המאסף שעצרו ברומפר, ולהפעיל את פיתוייו על כל אדם שלכד מבטו כשהוא עומד ומהסס ותיק מסעו בידו. בוקר אחד, כשקטר מצופה שלג גרר שרשרת ארוכה של קרונות מטען וקרון נוסעים אחד אל התחנה, הפליא סקאלי לעשות ולכד שלושה גברים. אחד היה שוודי מעורער וזריז מבט עם מזוודה זולה גדולה ומבהיקה; אחד היה קאובוי גבוה ושזוף, בדרכו לחוות בקר סמוך לגבול דקוטה; אחד היה איש קטן ושתקן מן המזרח, שלא נראה כזה ולא הכריז על עצמו שהוא כזה. למעשה סקאלי לקח אותם בשבי. הוא היה זריז ועליז ואדיב כל כך, עד שכל אחד מהם הרגיש בוודאי שכל ניסיון בריחה יהיה שיא הגסות. הם כיתתו את רגליהם בעקבות האירי הקטן והנלהב. הוא חבש מצנפת פרווה עבה מהודקת בחוזקה אל ראשו. ולכן הזדקרו שתי אוזניו האדומות בנוקשות כאילו הן עשויות פח.