ההליכה כמרכיב חיוני לחירות האדם וכמרגוע לגוף ולנפש בעיניו של אינטלקטואל אנגלי בן המאה ה-19.
 
"את היום שבו הוכנסתי סופית בסוד מסתרי ההליכה מציינת אבן לבָנה. זה קרה כשחגרתי תרמיל גב ויצאתי מהיידלברג לצעידה דרך רכס אוֹדֶנווַלד. אז ידעתי לראשונה את התחושה המענגת של עצמאות והתנתקות שממנה אפשר ליהנות במהלך טיול רגלי. חופשי מכל טרדות לוחות הזמנים של רכבות ומכונות מיותרות, אתה סמוך על רגליך שלך, עוצר מתי שאתה רוצה, פונה לכל שביל שמושך את לבך, ופוגש מגוון יוצא דופן של חיי אדם בכל פונדק דרכים שאתה בוחר ללינת לילה."
[לֶסלי סטיבן, מתוך הספר]
 
על המחבר
סר לֶסלי סטיבֶן, בן למשפחת אנשי רוח אנגלים מן הדרגה הראשונה, נולד ב-1832 בלונדון ומת ב-1904 בעיר הולדתו. הוא נודע כמבקר ספרות, עורך, היסטוריון של הפילוסופיה האנגלית ואיש ספר מוערך בתקופתו. נחשב לחלוץ חוקרי הממד החברתי בספרות. בביקורתו על יצירותיהם, לסלי סטיבן עודד את הסופרים תומס הַרדי, רוברט לואיס סטיבנסון, הנרי ג'יימס ואחרים. כאדם יצא ללסלי סטיבן שם של איש נחבא אל הכלים, ביישן ומכונס בתוך עצמו. המפורסמת מבין ארבעת ילדיו היא הסופרת וירג'יניה וולף, שדבריה עליו מצורפים כהקדמה ייחודית לספר זה.
 
ככה זה נפתח
 
עם הזדקנותו של אדם אומרים לו כמה מן המוּסרניים שימצא נחמה לפגעי גופו ההולכים ומתרבים אם יביט לאחור על חיים שמוּצו היטב. אין ספק שרטרוספקטיבה כזו גורמת לקורת רוח, אך אצל רבים מאיתנו ודאי מתעוררת השאלה אם החיים שלנו אכן מציעים את החומרים הנדרשים לשביעות רצון עצמית. איזה חלק מהם, אם בכלל, מוצה היטב? על כך אני מרגיש בנוח להשיב בהתאם לצרָכי שלי, כל חלק שבו נהניתי הנאה שלמה. אם יוצע לי להוסיף "בתום לב", לא אתווכח עם התיקון. ייתכן שכרגע אני אפילו מצר על כמה מן ההנאות שהכינוי הזה אינו יאה להן, אבל ההנאה שעליה אני עומד לדבר היא לחלוטין ובמפורש תמימה. ביחס לבילויי הפנאי הליכה כמוה כחריש ודיג ביחס לעבודות התעשייה: היא פרימיטיבית ופשוטה; היא יוצרת מגע בינינו לבין אמא אדמה והטבע חסר התחכום; היא לא דורשת מִכשור משוכלל כלשהו או ריגוש חיצוני. היא מתאימה גם למשוררים ולפילוסופים, ומי שמסוגל ליהנות ממנה לעומק ניחן ודאי ביכולת מסוימת של סגידה ל"התבוננות מלאכית". עליו להיות מסוגל ליהנות מחֶברתו שלו ללא תמריצים מלאכותיים של עיסוק בפעילות גופנית אלימה יותר. תמיד הייתי מעריץ מהצד של מצוינות אתלטית.
 
אני שומר, למרות כל הפדגוגים החכמים המנידים ראשם, על הערכתי מפַּעם כלפי גיבורי הנהר ומגרש הקריקט. מבחינתי הם עדיין מוקפים הילה כמו בימים שבהם הטיפו לראשונה ל"נצרות השרירים" וחובתו של גבר נתפסה כיראת אלוהים והליכה של אלף מילין באלף שעות. כיום אני מתמלא שמחה לא אנוכית למראה נחיל רוכבי האופניים המשיבים חיים לכבישים מהירים שננטשו, או אף למראה נכבדים בני גילי המחדשים את עלומיהם בהנאות הכובשות של הגולף. אני רוחש כבוד לכל הנאה כנה מפעילות גופנית גברית, ורק מצר בד בבד על כל מקרה של עירוב מניעים נחותים שעלולים להוביל להידרדרותה. אחד היתרונות בהליכה הוא שחסידיה האמיתיים כמעט אינם נחשפים לפיתויים מסוג זה. ישנם כמובן הַלָכים מקצוענים שקובעים "שיאים" ומבקשים לעצמם את תשואות ההמון. כשאני קורא על קפּטן בַּרקלי האלמותי ועל מעלליו המופלאים, אני מתפעל ומכבד, אבל חושש שהמניעים שלו כללו יותר רכיבים של יוהרה מאשר של רגשות הראויים לחשיבה נעלה.
 
ההַלך האמיתי הוא זה שעצם העיסוק מסב לו הנאה; זה שאינו מתחסד דיו להתעלות מעל מידה של שביעות רצון עצמית מן הכושר הגופני הנדרש לעיסוקו, אך מַאמץ שרירי הרגליים מִשנִי מבחינתו להרהורים שמעורר המאמץ; להתעמקות השקטה ולדמיון שמתעורר בצורה ספונטנית כל כך בהולכו ומחולל הרמוניה אינטלקטואלית שהיא בת-לוויה טבעית לפסיעות המונוטוניות של כפות רגליו. רוכב אופניים או שחקן גולף, אומרים לי, יכולים לתקשר כך עם עצמם בהפוגות שבין מכות הכדור או הפעלת הכלי. אבל הולך רגל אמיתי אוהב ללכת מפני שהמרחק הגדול מהסחות הדעת מעודד זרם שופע ורגוע של שלווה ובוננוּת מודעת למחצה. לכן אצטער אם בשל תענוגות רכיבת האופניים או כל בילוי פנאי אחר יֵצא מהאופנה המנהג הוותיק של טיול רגלי.