קטעים אוטוביוגרפיים מתוך כתביו של ג'יימס בולדווין, הסופר האמריקני השחור, מגדולי הסופרים האמריקנים במאה ה-20.
 
בולדווין מספר בישירות על חייו – מצוקות ילדותו, רגישותו לגזענות, ניכורו האינטלקטואלי והיותו שונה. בסיפורים שזורים בעוצמה הקונפליקטים שחווה והתובנות החברתיות והתרבותיות הדרמתיות שנבעו מהם.
 
ככה זה נפתח
 
למיטב ידיעתי, אף לא אדם שחור אחד הניח את כף רגלו בכפר השווייצרי הזעיר הזה עד שבאתי הנה אני. עוד לפני שהגעתי אמרו לי שוודאי אהיה בגדר "מחזה" לאנשי הכפר. הנחתי כי פירוש הדבר שאנשים שצבע עורם כשלי נראים נדירות בשווייץ, וכן שאנשי עיר הנם תמיד מעין "מחזה" מחוץ לעיר. לא עלה בדעתי — ייתכן משום שאני אמריקני — כי ישנם אי–שם אנשים שמעולם לא ראו אדם שחור. 
 
עובדה זו אי אפשר להסבירה כתוצאה מבידודו של הכפר. הכפר גבוה מאוד, אולם הוא נמצא במרחק של ארבע שעות בלבד ממילאנו, ושלוש שעות מלוֹזאן. נכון שהוא למעשה בלתי נודע. מעטים האנשים שבעת תכנון חופשתם יבחרו לבוא הנה. מצד שני יש להניח שאנשי הכפר יכולים לצאת ולבוא כרצונם. וכך הם אכן עושים: יוצאים לעיירה אשר למרגלות ההר שמספר תושביה בערך חמשת אלפים — המקום הקרוב ביותר לראות בו סרט או ללכת לבנק. בכפר עצמו אין קולנוע, אין בנק, אין ספרייה, אין תיאטרון. יש מספר קטן של מקלטי רדיו, ג'יפ אחד, מכונית סטיישן אחת; וכעת גם מכונת כתיבה אחת, שלי — המצאה ששכֶנתי ממול לא ראתה מעולם. חיים כאן כשש מאות תושבים, כולם קתולים. אני מסיק זאת מן העובדה שהכנסייה הקתולית פתוחה כל השנה, ואילו הכנסייה הפרוטסטנטית, הבנויה על גבעה מרוחקת מעט מהכפר, פתוחה רק בקיץ, בעונת התיירות.