בשנת 2073, שישים שנה אחרי האסון העולמי שגרמה "המגֵפה הסמוּקה", מנסה פרופסור לספרות אנגלית, זקן בן שמונים ושבע, בין הבודדים ששרדו במגפה, לספר לנכדיו הפראים בפירוט מצמרר את השתלשלות האירועים ואת ההתרחשויות המזוויעות שהתרחשו בעת שהעולם נחרב.
 
הסב אינו פוסח אף לא על פרט אחד בסיפור הנורא הזה, אך במקביל, הוא מנסה להבהיר לנערים האלה, שכל מעייניהם נתונים להישרדות הפיזית היומיומית, את ערכם העצום ואת חשיבותם העליונה של זיכרון ותודעה כתנאים לקיום אנושי משמעותי.
 
הנובלה החזקה הזאת שכתב ג'ק לונדון, ראתה אור לראשונה באנגליה ביוני 1928 בכתב העת London Magazine זהו תרגום עברי ראשון של הנובלה, פרי עבודתה המשובחת של המשוררת והמתרגמת ניצה פלד.
ככה זה נפתח
 
הדרך נמתחה לאורך סוללת עפר שהיתה פעם של מסילת ברזל. אבל אף רכבת לא דהרה כאן זה שנים רבות. משני הצדדים התפשט יער על מדרון הרכס והגיע לפסגתו בגל ירוק של עצים ושיחים. השביל היה צר כמו גוף אדם ולא היה אלא נתיב של חיות בר. פיסות ברזל חלוד שבצבצו מדי פעם מבעד לטחב היער העידו כי פס הרכבת והאדנים עדיין נותרו שם. עשרים סנטימטרים של עץ פרצו במקום אחד מַחבָּר והרימו קצה של מסילה באוויר. האדן כנראה התרומם בעקבות הפס המחובר אליו ביתד ועם הזמן התמלאה קרקעיתו בחצץ ובעלים נרקבים, וכך הקורה הרקובה והמתפוררת התבלטה עכשיו בשיפוע מוזר. ואף שהדרך היתה ישנה כל כך, ברור היה מעבר לכל ספק שעברה שם מסילה מהסוג המורכב מפס אחד בלבד. איש זקן ונער עברו לאורך המסלול הזה. הם נעו לאִטם, כי הזקן היה זקן מאוד. שיתוק קל הרעיד את תנועותיו, והוא נשען בכבדות על מקלו. כיפה גסה מעור עִזים הגנה על ראשו מפני השמש. מתחתיה ירדו קווצות שיער דליל ומוכתם בצבע לבן מלוכלך. מצחייה עשויה מלאכת מחשבת מֵעלֶה רחב סוככה על עיניו, ומתחת לה הוא בחן את דרכן של כפות רגליו על השביל. זקנו, שהיה אמור להיות צח כשלג אבל נראה מרוט ומוכתם כמו שׂערו, השתלשל כמעט עד מותניו בגוש גדול וסבוך. על חזהו וכתפיו היתה תלויה יריעה אחת מרופטת של עור עִזים. זרועותיו ורגליו, צפודות וצמוקות, העידו על גיל מופלג, גם כוויות השמש, הצלקות והשריטות שלהן העידו על שנים ארוכות של חשיפה לפגעי מזג האוויר. הנער, שהלך בראש בעודו מרסן את להט שריריו בהתאם להתקדמות האטית של הזקן, עטה גם הוא יריעה אחת מרוטה בשוליה, של עור דובים, עם חור במרכזה שדרכו השחיל את ראשו. הוא נראה בן שתים-עשרה לכל היותר. מעל אחת מאוזניו היה נעוץ בגנדרנות זנב חזיר שנכרת זה לא כבר. באחת מידיו החזיק קשת בגודל בינוני וחץ. על גבו נשא אשפת חִצים מלאה, סביב צווארו השתלשל נדן על גבי רצועה ומתוכו בלטה ידית חבוטה של סכין ציידים. הוא נראה חוּם כמו גרגרי יער, וצעד חרש, בפסיעות חתוליות כמעט. עיניו עמדו בניגוד בולט לעורו צרוב השמש – בצבע כחול, כחול עמוק, אבל חדות ונוקבות כמו זוג דוקרנים. נראה שרגיל היה לנעוץ אותן דרך קבע לאחור. הוא גם רחרח דברים בדרכו, ונחיריו המורחבים והרוטטים העבירו למוחו סדרה אינסופית של מסרים מן העולם החיצון. גם השמיעה שלו היתה חדה, ומאומנת כל כך שפעלה אוטומטית. בלי מאמץ מודע הוא שמע כל רחש קל בשֶקט הגלוי – שמע, בחן וסיווג את הרחשים – אם מקורם באוושת הרוח בעלים, בזמזום הדבורים והיתושים, בהמיה הרחוקה של הים שנישאה אליו רק ברגעים שקטים במיוחד או בחולד שלרגליו, המערים עפר לפתח המחילה שלו. אחרית דבר מאת המתרגמת: ב-1989 כתב הפרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה". נפילת הגוש הקומוניסטי סימנה לדעתו את המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרור בכל מדינות העולם בלי שאידיאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר. את הרעיון המרכזי במאמרו פיתח פוקויאמה לספר בשם "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון". ב-1912 תיאר ג'ק לונדון בספרו "המגפה הסמוקה" את ההיסטוריה כתנועה של מטוטלת. המטוטלת היא הזמן והיא סופו, היא נעה רק על מנת לחזור שוב למקום שבו הייתה קודם. הטיפוס לעבר הציוויליזציה הגבוהה מתמשך אלפי שנים עד הנפילה העמוקה שלאחריה הוא מתחיל שוב מחדש. כיום אין ספק שפוקויאמה טעה ולונדון צדק. אי-שוויון ופערי השכלה נמנים כיום בין הגורמים המכריעים ביותר ליצירת אירועים ברחבי העולם המעצבים את חייהם של בני אדם, שאיפותיהם והבחירות שלהם. החברה בעלת התרבות הגבוהה בנובלה העתידנית של לונדון היא חברה מעמדית נוקשה ומנצלת עד שהיא קורסת ב-2013 בעקבות מגפה מסתורית המעלה סומק על פני בני אדם מכל המעמדות והורגת אותם באופן שוויוני ואקראי – בניגוד לתיאוריית הברירה הטבעית. את מלאכתם של חיידקי המגפה זורעי המוות משלימים נוודים אלימים, קורבנות הציוויליזציה הגבוהה הקורסת, שבתוך שלטון המוות פורקים כל רסן ושורפים והורגים את כל הנקרה בדרכם. מנגד יש גם השומרים על צלם אדם ומגלים ערכי מוסר ואהבה גם במצב של מוות ודאי. הניצולים המעטים אינם טובים או ראויים יותר מהמתים, לעתים להפך, כפי שמעיד הניצוֹל גיבור הנובלה, פרופסור לספרות אנגלית. לוּ ניצל איזה פיזיקאי או כימאי, הוא אומר, יכול היה לעזור יותר ממנו בבניית הציוויליזציה מחדש. הוא, שעיסוקו במילים, יכול רק לכאוב את אובדנן. עם החורבן הידרדרה שפת בני האדם לכמעט ג'יבריש והאנושות חזרה למצבה הפראי. הוא עצמו חש צורך לטמון ספרים במערה, אבל מצהיר כי אין בכך למעשה כל תועלת. האמיתות והשקרים שבספרים האלה יצמחו בכל מקרה מחדש באותה אטיות מפרכת שבה נוצרו בגלגול הקודם של ההיסטוריה. רק מפני הבוּרות, הנבערות מדעת והאמונות הטפלות חש הסב צורך להזהיר את נכדיו בתקווה שיעבירו את המסר לדורות הבאים. השכלה היתה ונשארה המפתח לחירות האדם. מי שמבקש לשלוט באנשים שואף לשמֵר את בורותם. מה זה השכלה?" אדווין שאל. "לקרוא לאדום סמוק," לגלג שפת-ארנב. והפרופסור לספרות אנגלית נאחז בציטוטי שירה ונזכר באימה במשורר נערץ עליו שנורה לעיניו ברחוב למוות, מקורבנותיה הראשונים של המגפה הסמוקה. ניצה פלד, תל אביב, נובמבר 2016