זהו הספר הרביעי מפרי עטו של פיצג'רלד הרואה אור בנהר ספרים בשנתיים האחרונות, גם הוא בתרגום ראשון לעברית. שני הסיפורים האוטוביוגרפיים המשעשעים שקיבצנו בספר זה גדושים הומור ומידה לא מבוטלת של אירוניה עצמית. פיצג'רלד, שסבל מהפרעה דו-קוטבית, חש עצמו שייך לחוג "המתעשרים החדשים" ובה בעת סלד מהם. הטון והסגנון המאפיינים את הסיפורים האלה מתאימים לעיתון, אבל מבטאים לא פחות מכך את אופי ראייתו המורכבת והעמוקה של פיצג'רלד את עצמו, ואת יכולת ההבחנה הדקה והאבחון המדויק שלו ביחס לקבוצה החברתית שהוא מייצג ושמעצם טִבעה נדרשת לסוג כזה של אירוניה. בסגנונו המבריק מצליח פיצג'רלד להבין את פיתויי ההצלחה – "זה ממש בלתי מתקבל על הדעת שאהיה עני. אני הרי מתגורר במלון הכי טוב בניו יורק!" – ויודע היטב שרוב המתעשרים החדשים הם גברים צעירים ועדינים, מנוצלים חלקית. הוא מאבחן בצורה חדה את האבסורד הקיים בתקציבים המאפשרים לך רק "לרכוש את עיתון סוף השבוע פעם בחודש או לחתום על מינוי לירחון".
 
מתוך הספר
 
"בסדר," אמרתי בתקווה. "לאיזה סכום חודשי הגענו?" "אלפיים שלוש מאות ועשרים דולר ושמונים ושניים סנט." זה חמישה חודשים ארוכים ניסינו בכל דרך אפשרית להוריד את הוצאותינו אל מתחת להכנסותינו. הצלחנו לקנות פחות בגדים ופחות אוכל ולצרוך פחות מותרות. בעצם הצלחנו בכול – חוץ מאשר לחסוך כסף. "בוא נרים ידיים," אמרה אשתי בקול עגום. "תראה, הנה חשבון נוסף שעוד לא טרחתי כלל לפתוח." "זה לא חשבון, יש על המעטפה בול צרפתי." זה היה מכתב. הקראתי אותו בקול רם, וכשסיימתי הבטנו זה בזה במין מבט פראי ומתלהב. "אינני מבין מדוע איש אינו טורח להגיע לכאן," נכתב במכתב. "אני כותב עכשיו מאכסניה קטנה בצרפת אחרי שסיימתי לאכול ארוחת מלכים שקינחתי בשמפניה, וכל זה עבור סכום אבסורדי של שישים ואחד סנטים. עלוּת המחיה כאן היא בערך עשירית מהמחירים באמריקה. ממקום מושבי אני יכול להשקיף אל פסגות האַלפּים הנראים מעֵבר לעיר שהייתה עתיקה עוד לפני הולדתו של אלכסנדר הגדול..." בעודנו קוראים את המכתב בפעם השלישית כבר מצאנו את עצמנו במכונית בדרכנו לניו יורק. חצי שעה מאוחר יותר התפרצנו למשרדי חברת הספנות, ותוך כדי כך הפכנו שולחן והצמדנו לקיר עובד משרד צעיר שנקרה בדרכנו. סוכן הנסיעות הביט לעברנו במבט קצת מופתע. "אל תאמרו מילה," הוא אמר. "אתם מספר 12 הבוקר, ואני מבין. זה עתה קיבלתם מכתב מידיד באירופה שמספר לכם עד כמה הכול זול שם, ואתם מבקשים להפליג מיד. כמה אתם?" "פלוס ילדה אחת," אמרנו לו תוך התנשפות מהריצה. "טוב!" הוא הכריז בעודו פורשׂ חפיסת קלפים על שולחנו, "לפי הקלפים אתם יוצאים למסע ארוך ובלתי צפוי, צפויה לכם מחלה, ובקרוב תפגשו כמה אנשים כהי עור ואישה שכוונותיה אינן טובות עבורכם." תוך כדי השלכתו דרך החלון הגיע לאוזנינו קולו מִבֵּין הקומה ה-16 לרחוב: "אתם מפליגים בעוד שבוע ממחר." ובכן, כאשר משפחה יוצאת לחו"ל במטרה לחסוך, היא לא הולכת לתערוכה בוומבּלי או למשחקים האולימפיים. היא בעצם לא מבקרת כלל לא בלונדון ולא בפריז, אלא ממהרת לריביירה הממוקמת בחוף הדרומי של צרפת, זו אשר יצא שִמעה כמקום הזול ביותר והיפה ביותר בעולם. כך או כך, אנחנו יצאנו לריביירה שלא בעונה – וזה כמו לצאת לפַּאלם בִּיץ' ביולי. כאשר בסוף האביב מסתיימת העונה בריביירה, כל הבריטים והאמריקנים העשירים עוברים לדוֹבִיל וטְרוּבִיל, וכל בתי ההימורים וחנויות הבגדים האופנתיות והתכשיטנים ואנשי הקומה השנייה סוגרים את החנויות ונעים בעקבות טרפם – העשירים. המחירים צונחים באופן מיידי. הילידים של הריביירה, שבמשך החורף ניזונו מאורז ומדגים, יוצאים ממערותיהם ורוכשים בקבוק יין אדום ומתפלשים קצת בים הכחול-הגדול שלהם. עבור שני בזבזנים כמונו שנגמלו, הריביירה בקיץ נשמעה כמו הדבר הנכון. הפקדנו את חיפוש הבית עבורנו בידי שישה מתווכי נדל"ן, והפלגנו לצרפת לקול תשואות רמות מצד המוני ידידינו שעמדו על הרציף – שניהם נפנפו בהתלהבות עד אשר נעלמנו באופק. הרגשנו שנמלטנו מהפזרנות ומן ההמולה ומאורַח החיים הקיצוני שניהלנו במשך חמש שנים עמוסות. נמלטנו מהסוחרים שרימו אותנו, מהמטפלת שהתעמרה בנו ומהזוג שטיפל בבית שלנו והכיר אותנו טוב מדי. פנֵינו ל"עולם הישן" כדי למצוא קצב חדש לחיינו. היינו בטוחים לגמרי שהשארנו מאחורינו את מי שהיינו – והיו לנו כמעט שבעת אלפים דולר. כעבור שבוע העירה אותנו השמש שחדרה דרך החלונות הצרפתיים הגבוהים. מבחוץ שמענו את הצפירות הרעשניות של המכוניות, ואז נזכרנו שאנחנו בפריז. התינוקת כבר הייתה ישובה בעריסתה וצלצלה בפעמונים השונים שנועדו להזעיק פונקציונרים שונים במלון כדי שמהנץ השחר יסורו לפקודתה. ובאמת, זה היה היום שלה, כי הסיבה היחידה להגעתנו לפריז הייתה כדי למצוא עבורה מטפלת. לפתע נשמעה דפיקה בדלת, ושנינו צעקנו בו-זמנית, "יבוא!"