"השתיקה הכרחית היא בנסיבות רבות, אך צריך תמיד להיות כן; אפשר לבלום אי אלו מחשבות, אך לא צריך להסוות שום מחשבה. יש דרכים לשתוק בלי לסגור את הלב. להיות שְקול דעת בלי להיות קודר וקמוץ שפתיים; להסתיר אי אלו אמיתות בלי לחפותן בשקרים."
ז'וזף דינוּאַר נולד ב-1716. בהיותו בן 24 הוסמך לכמורה בהגמוֹנוּת של אַמיֵין עיר הולדתו. לאחר שבחיבורו "ניצחון המין" טען שהנשים משתוות לגברים ואף עולות עליהם בהליכותיהן ועל כן הן ראויות ליחס שוויוני (Le Triomphe du sexe, 1749, אמסטרדם), הוא עורר את חמתו של ההגמון הממונה עליו ונאלץ לעבור לפריז. במאה ה-20 יגדירו חוקרים את האב דינואר כ"כומר פמיניסטי בן המאה ה-18". ז'וזף דינוּאַר מת בפריז ב-1786.
 
מתוך הספר
 
צריך אדם לדעת לשלוט בלשונו, ליטול את הרגעים המתאימים כדי לרסנה או כדי לתת לה דרור מתון; לקיים את הכללים שהזהירות קבעה בעניין זה. להבדיל [...] בין הזדמנויות שהשתיקה בהן היא בבחינת ייהרג ובל יעבור, ובין להית בעל תקיפוּת של ברזל נוקשה כאשר צריך לשמור, בלא סתירה, את כל מה ששפטנו כמתאים כדי להיטיב לשתוק: כל זה דורש חשיבה, תבונה וידע. [...] כאשר דנים בְּנושא [מסוים בספר], יש אמצעים שצריך לנקוט ולשמור עליהם; השכל הישר וההיגיון הם שקובעים אותם. כאשר כותבים, נחוצים טעם טוב, הֶרגל, השתדלות שלא להרחיק לכת, כפי שנחוץ לא להתעכב בדרך בטרם הגענו אל סופה. הוסיפו דבר-מה לפרישׂה נכונה זו, או גִרעו ממנה, והספר יהיה מעוות. אדם גבה קומה במיוחד, הסירו ממנו דבר-מה או הוסיפו לו דבר-מה, ועיוותם את מראהו. אם תסירו ממנו יותר מדי יהיה גמד; אך אם תוסיפו לגובהו הטבעי כמה דרגות של גובה, יהיה מפלצת. כדי להיראות טוב עליו להיות בדיוק כפי שהוא; זה כלל בטוח, ואז העין שמחה בראותה אותו. [...] צריך לכתוב כאשר הנפש שרויה במצב המתאים לעשות זאת. מבוכה, כעס, דאגה, צער, כל הרגשות הצוננים או הלוהטים, מקפיאים את הרוח או נושאים אותה רחוק מדי; זה מקורן של הרבה יצירות תפלות או סאטיריות מדי; ספר כתוב היטב הוא עניין לאדם השולט בעצמו, בכל כולו. [...] השתיקה הכרחית היא בנסיבות רבות, אך צריך תמיד להיות כן; אפשר לבלום אי אלו מחשבות, אך לא צריך להסוות שום מחשבה. יש דרכים לשתוק בלי לסגור את הלב. להיות שְקול דעת בלי להיות קודר וקמוץ שפתיים; להסתיר אי אלו אמיתות בלי לחפותן בשקרים. [...] אני מתעכב אך ורק על המחשבה שהַשתיקה הכרחית ביותר למספר רב של סופרים, אם מפני שהם כותבים גרוע, ואם מפני שהם כותבים יותר מדי; ויהיה זה בבחינת יתרון מועיל מאוד אם הסופרים המהימנים והמיושבים בדעתם, האוהבים לשתוק יתר על המידה, היו נותנים לציבור, לעתים קרובות יותר, הוראות נבונות וחשובות.