אלבר לוֹנְדְר (1932-1884), צרפתי לא-יהודי, מגדולי העיתונאים החוקרים הבין-לאומיים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ביקר בפלשתינה סמוך למאורעות 1929 וחזר לכאן מיד אחריהם. לביקוריו קדם תחקיר מקיף שהוביל אותו לווייטצ'פל, הגטו הגדול של לונדון, אל ה"יהודים הפראיים" ברוסיה התת-קרפטית, ולאחר מכן אל יהודי טרנסילבניה, בסרביה, בוקובינה, גליציה, ורשה, ומשם לתל אביב, יפו, ירושלים, צפת. הוא דיווח לקוראיו בהתרגשות אנושית ובכישרון עיתונאי וספרותי על מה שראו עיניו ושמעו אוזניו.
 
לוֹנדר ניסה להבין מדוע נמשכים יהודים לארץ הזאת, איך נוצר ה"יהודי החדש", מהו יחסם של המנהיגים הערבים בפלשתינה לתופעה הציונית ומה צופן העתיד לשני העמים הללו. ואכן, רגישותו של מי שהתעתד להיות משורר והיה ל"גרנד רפורטר", אִפשרה לו לחזות את העתיד. לונדר שאף לשמש פּה לכל אלה שהחיים לא חייכו אליהם, והגיע למחוזות הנידחים ביותר של הסבל האנושי.
 
ככה זה נפתח
 
הספינות המפליגות מקַלֶה לדוֹבֶר מכוּנות "תיבות". בתחילת שנה זו, אלף תשע מאות עשרים ותשע לספירת הנוצרים, מצאתי את עצמי באחת התיבות הללו. 
 
היא הייתה בנויה כהלכה, כך נראה, ושרר בה סדר. בתא התחתון עמדו נוסעים בטור ארוך, אוחזים בדרכונם בקצות אצבעותיהם וממתינים לביקורת המשטרה. אחרים, עם הישמע צלצול השעה חמש מיהרו לקיים את טקס לגימת התה כהִלכתו. המדרגות היו עמוסות בנפשות חרֵדות: איך ינהג הים? האם ירדו לתחתית התיבה או מוטב שיתפסו מקום על המִכסה? הסיפון הוא שניצח, וההמון עלה אל הגשר.
 
כאן התקיים מצעד המזוודות הגדול!