"פעמים רבות ראיתי, באי-שקט מהול בעצב אינסופי, את נשמתם של בעלי חיים מתגלה במעמקי עיניהן; את נפשו של חתול, של כלב, של קוף, מיוסרת לרגע כמו נפש אדם, נחשפת פתאום מתוך המבט ותָרה אחר נפשי שלי בחיבה, בתחנונים או באֵימה [...] שתי החתולות שאת סיפורן בכוונתי לסַפר קשורות בזיכרוני בכמה שנים מאושרות למדי בחיי." פייר לוטי מספר הפעם את סיפור חייהן של שתיים מחתולותיו האהובות – האחת סינית והשנייה צרפתייה. תחילה הן חשדניות וכמעט עוינות, אך במשך הזמן הן לומדות לחיות ביחד, בידידות מופלאה שרק חתולים מסוגלים לה.
 
על המחבר 
 
ז'וליאן וִיאוֹ (Viaud), הוא פייר לוטי (1923-1850), נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצרפתיים בכל הזמנים. חבר אקדמיית גוֹנקוּר והאקדמיה הצרפתית, קצין למוד קרבות בחיל הים הצרפתי ואוהב חתולות וחתולים מושבע, היה בעל אישיות מורכבת, רבגונית עד כדי מוזרוּת, אדם מקורי ומיוחד. הוא מוכּר לנו בשם העט פייר לוֹטִי. בין הפלגה להפלגה בילה לוטי בביתו שבעיירת הנמל רוֹשפוֹר, מקום הולדתו, מוקף בחפצים ובמזכרות שהביא עמו ממסעותיו בארצות האקזוטיות שאותן אהב, ובחברת נשים אהובות – וחתולות וחתולים אהובי נפשו שאת חלקם הביא איתו מהארצות שמעֵבר לים. ברבות מיצירותיו מופיע החתול כברייה מסתורית, בעלת נשמה מורכבת, בעל חיים שפענוח מחשבתו ונפשו מהווה אתגר רגשי ואינטלקטואלי לבן-אנוש. ב-1907 פרסם לוטי את "חייהן של שתי חתולות", סיפור יחסיו עם החתולה הלבנה, הצרפתייה שחייתה בביתו ברושפור, והחתולה הסינית שהגיעה איתו מאסיה, שם שירת כקצין על סיפונה של אוניית מלחמה. זהו סיפור אהבה בין אדם רגיש לחיה החכמה והמסתורית הזאת, החתול, ובמקביל סיפור אהבה בין שתי חתולות שהן שונות מאוד זו מזו במוצאן, אך לומדות לחיות זו לצד זו. שנה לאחר פרסום הסיפור הזה נבחר פייר לוטי כנשיא כבוד של "החברה להגנת החתולים"... "שלוש גברות בקסבה" הוא ספר נוסף שלו שראה אור בנהר ספרים בתרגומו של אביטל ענבר (2010)
 
מתוך הספר
 
החורף הוא העונה שבה החתולים הופכים לחלק מיושבי הבית, בני לוויה למשפחה היושבת מסביב לאח, וחולקים איתנו, מול הלהבות המרצדות, את התוגה העמומה של שעת הדמדומים ואת שׂרעפינו העמוקים. זוהי גם כידוע העונה שבה הם עומדים בשיא יופיים, בפרוותם המפוארת הנפרסת החוצה. עם בוא הקור כבר לא נותרו קרחות בשמלתה של מושמוש הסינית, ומושמוש הלבנה טיפחה סביב צווארה רעמה מפוארת, רדיד לבן כשלג שהקיף את פניה הקטנים כמו צווארון מַלמלה רחב של בנֵי מֶדיצִ'י. רכותן התעצמה עוד יותר בזכות ההנאה ששאבו מלהתחמם יחדיו ליד האח, על כריות או על כורסאות. הן נמנמו ימים שלמים זו בזרועותיה של זו, מגולגלות לכדי כדור אחד שאי אפשר להבחין בו לא בראש ולא בזנב. הייתה זו בעיקר מושמוש הסינית שחפצה להתקרב עוד ועוד. אִם חזרה מסיבוב באוויר הצח וראתה את חברתה הלבנה מתנמנמת מול האש, הייתה מתקרבת אליה בעדינות רבה, בתכסיסים המשמשים כדי ללכוד עכבר. וחברתה הגחמנית, העצבנית, שלא אהבה שמפריעים לה, הייתה לפעמים שולחת לכיוונה מכת כף קלה, סטירה... הסינית לא הייתה משיבה מלחמה, רק מרימה את כפה הקטנה במחווה קומית של אִיום, ואומרת לי בקריצה: "איזה אופי קשה יש לה! אבל אל תדאג, אני לא לוקחת אותה ברצינות!" במִשנֵה זהירות הייתה משיגה בסופו של דבר את מטרתה: להתכרבל כולה על חברתה, ראשה תחוב בפרוות השלג היפה. ולפני שנרדמה הייתה אומרת לי במבט שסיננה מבין עפעפיה ההולכים ונעצמים: "זה מה שרציתי! עיניך הרואות שהצלחתי!"