פנינה ספרותית קטנה ומפתיעה – יומנו של חתול פילוסוף המתאר באירוניה מושחזת את השקפותיו על החיים, פשרם וטבעם. הטקסט הזעיר הזה, ש"נחבא" במשך שנים רבות בתוך יצירה גדולה, הוא סיפור מפוכּח, ציני ולעתים אכזר, אך מלא הומור ומעורר למחשבה, על מהות החיים ועל דרך התנהלותו של העולם בעיניו של המספר, החתול החכם. לא קשה למצוא בסיפור זה מקבילות משעשעות אך גם אכזריות לחיינו כאן ועכשיו, וליחסי הגומלין עם סביבתנו האישית, החברתית, התרבותית והפוליטית.
 
 
 
איפּוֹליט טֵן (1893-1828), חבר האקדמיה הצרפתית, הוא היסטוריון, פילוסוף, מסאי, סופר ומבקר ספרות צרפתי מן הנחשבים, הנודעים והמשפיעים ביותר בתקופתו – ובה-בעת מן המותקפים והמושמצים ביותר. טן, שהתקומם נגד התפיסה הרומנטית בפילוסופיה, באמנות ובספרות, השפיע על יוצרים נטורליסטים רבים ובראשם אמיל זולה.
 
 
 
הסיפור נכלל במהדורה השנייה של הספר "מסע לפירנאים" (1858) ומהווה אתנחתא משעשעת בין עבודותיו הידועות והגדולות של טן.
 
 
 
ככה זה נפתח
 
 
 
נולדתי בתוך חבית בירכתיו של מַתבּן. האור שנפל על עפעפַי הסגורים גרם לי לראות הכול ורוד במשך שמונת הימים הראשונים לחיי.
 
 
 
שמונה ימים אחר כך היה עוד יותר יפה. התבוננתי סביב וראיתי כעין זוֹהַר שקוף נופל על הצל השחור. גרגרי אבק וחרקים רקדו בו. החציר היה חם וריחני. העכבישים ישנו תלויים מן הרעפים. הזבובונים זמזמו. כולם נראו מאושרים. המראה הזה דרבן אותי לזוז, רציתי לנגוע במקום שהיהלומים הקטנטנים הסתחררו בו, במִשטח הלבן שנמשך עד הגג כעמוד זהב.
 
 
 
הִתכַּדררתי, עיני צרבו, צלעותַי כאבו. נִשנַקתי והשתעלתי עד שהערב ירד.