ספר זה הוא עדות מרתקת ומעוררת השראה לכוח הטמון בבחירת הגלות או ההגליה העצמית כאופציה להמשך קיומם של אנשים במקום ובתקופה, שבהם המחנק והחֶנֶק הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים אינם מאפשרים להם עוד להמשיך לחיות בלי לבגוד במצפונם. לפעמים הגלות היא הגאולה האפשרית היחידה.
 
ביום שבו חוסלה הדמוקרטיה בארצו, עמדו לפני ויקטור הוגו (1885-1802), שתי אפשרויות: להניח למשטרה החשאית לעצור אותו באשמת התנגדות למשטר, או להגלות את עצמו אל מחוץ לגבולות המדינה. ויקטור הוגו בחר באפשרות השנייה. עשרים שנות הגלות, שבמהלכן סירב להצעת חנינה, היו השנים הפוריות ביותר בחייו. בגלות כתב את הגדולות ביצירותיו, והרחק ממולדתו הוא חש קרוב יותר אליה.
 
בספר קטן וייחודי זה מתאר מי שנחשב לגדול משורריה של צרפת הנאורה בכל הזמנים את הגלות כחוויה מעצימה ומשחררת, חיונית להשלמת האדם עם מצפונו האישי והלאומי.
 
ככה זה נפתח 
 
החוק בהתגלמותו הוא האזרח, החוק בתפארתו הוא המחוקק. הרפובליקות העתיקות ראו בעיני רוחן את החוק ישוב על כס שלטון, אוחז בידו את השרביט – היא הדין, ולבוש בארגמן – הוא המרוּת. תמונה זו שיקפה את האמת, והאידאל בימינו אינו שונה ממנה. כל חברה מסודרת חייבת להעמיד בראשה חוק מקודש וחמוש – מקודש בצדק, חמוש בחירות.
 
המילה כוח אינה מופיעה בדברים שאמרנו זה עתה. אף על פי כן, הכוח קיים. אבל הוא אינו קיים מחוץ לחוק; הוא קיים בתוך החוק. 
 
אין חוק ללא כוח. 
 
מה נמצא אפוא מחוץ לחוק? 
 
האלימות.
 
ישנו הכרח אחד ויחיד – האמת. לכן יש כוח אחד בלבד – החוק. הצלחה שאין בה מהאמת ומהחוק היא הצלחה למראית עין. עריצים קצרי רואי טועים בה. מלכודת מוצלחת מותירה עליהם רושם של ניצחון, אך ניצחון זה גדוש באפר. הפושע סבור שפשעו משתף עמו פעולה; טעות בידו – פשעו מעניש אותו. הרוצח תמיד נחתך בסכינו שלו, הבגידה תמיד בוגדת בבוגד. עוון העבריינים, בלי שיחשדו בכך, אוחז בצווארם כרוח רפאים בלתי נראית. מעשה רע לעולם אינו מניח לנו. ובאופן בלתי נמנע, במסלול בלתי ניתן לערעור המביא אִם לתהילה, אל בורות השפכים מלאי הדם, ואִם לחרפה, אל תהומות הרפש – מובילים ה-18 בברומר את הגדולים לווטרלו וה-2 בדצמבר את הקטנים לסֵדַאן, ללא מחילה לאשמים. 
 
כאשר אנשי האלימות והבוגדים במדינה עושקים את החוק ומדיחים אותו מכיסאו, הם אינם יודעים מה הם מעוללים.