הרומן "מולאטית ושמה בדידות" מגולל את קורותיה של שפחה מולאטית מורדת בסוף המאה השמונה עשרה בגואדלופ שבאיים האנטיליים. סיפור חייה ומותה של האישה האמיצה הוא מופת להקרבה עליונה בהתנגדותה לעבדות ובמאבקה למען החופש והשוויון בין בני האדם.
 
סיפורה של המולאטית בדידות שזור ביריעה רחבה יותר של ההתרחשויות הדרמתיות באותה עת ומועצם על רקע התהום המפרידה בין דור השפחות והעבדים – הקורבנות הישירים של סחר האדם שנחטפו בארצותיהם באפריקה והובלו באוניות עבדים ליבשת החדשה כסחורה עוברת לסוחר – לבין דור הצעירים, שנולדו להוריהם העבדים ואשר לא ידעו מעולם חופש מהו, ובהיותם שקועים בעולם הישן לא היו מודעים לאירועים המהפכניים הגדולים שהתחוללו בעולם הסובב אותם. ואולם, רוח החופש חודרת גם ללבו של הדור הצעיר הזה ומובילה אותו להתקוממות ולמרד, התקוממות נגד העריצות, שהמולאטית בדידות מובילה בעוז רוחה.
 
אנדרה שוורץ-בארט, הנער הלוחם היהודי נגד הכובש הגרמני בשורותיה של תנועת ההתנגדות הצרפתית, רוקם ביד אמן את סיפורה של האישה הצעירה שהקריבה את חייה כדי לעקור את העבדות ואת גילויי השפלת האדם בידי האדם. את סיפורו טווה שוורץ-בארט מן הפרטים ההיסטוריים המעטים שנותרו מקורותיה של המורדת המולאטית.
 
אנדרה שוורץ-בארט (1928- 2006), הסופר היהודי-צרפתי הנחשב, זכה בפרס גונקור על ספרו "אחרון הצדיקים" (תרגום ברוך קרוא, הוצאת עידית, 1960). ב-1967 זכה שוורץ-בארט בפרס ירושלים על פועלו למען חירות האדם בחברה.
 
"מולאטית ושמה בדידות" רואה אור לראשונה בעברית.
 
ככה זה נפתח
 
היה הייתה פעם, על כוכב לכת מוזר, ילדה כושית קטנה ושמה בַּיַאנְגוּמַאי. היא הופיעה על פני האדמה בסביבות שנת 1750, בנופה השלו והמורכב של דלתה, בְּמקום שהתמזגו בו מי נהר צלולים, מי אוקיינוס ירוקים, ומי תעלה שחורים – במקום שהנשמה עדיין חיה בו חיי נצח, כך אומרים.
 
אולם לתושביו של אותו מקום לא היו אולימפוס, וַלְהָלָה או ירושלים של מעלה, הם לא חיבבו דברים מעורפלים, והיו קשורים מאוד לפרות שלהם, לשדות המרעה המלוחים שלהם, ובעיקר לשדות האורז שלהם, ששמם יצא לתהילה בכל מערב אפריקה. שלושה ימים אחרי שנערכה הלוויָיתם, הם היו פשוט עולים על דרך המלך של אבותיהם, שכל אחד מהם ידע למצוא בעומק של שלוש רגליים באדמה מתחת לכפר. החיים הגישו להם מְנחות, הזינו אותם בקורבנות, מזגו להם יין-תמרים דרך חורים קטנים שניקבו באדמת המזבח, בקרחות יער, בחורשות דלילות. בתמורה, עזרו המתים בעבודת האדמה, נשפו בשורשי הצמחים כמו בחלילים כדי להעניק לאורז את המוזיקה החשאית שלו, את שפע תנובתו. הם שהו מתחת לאדמה במשך דור או שניים – תלוי עד כמה עייפו מן החיים והיו בודדים או משועממים – ואז טיפסו שוב דרך שורשיו של עץ, וחיכו לעוברת אורח כדי להתגנב לתוכה בעדינות. כך הם הפכו ללטאות-ילדים, ואם לא נגלָה כל מכשול, בתום כמה חודשים תפסו מחדש את מקומם בחברה שעל פני האדמה. כך היה מותם לסוג של חיים, וחייהם – ללידה מחדש, והם ראו עצמם לנֶצח כבעליהם של פרותיהם, של שדות המרעה המלוחים שמתקו להם כל כך, ושל שדות האורז הנפלאים שלהם. 
 
כשנולדה בַּיַאנְגוּמַאי, סימן בצורת תות, או בעצם פטל, עיטר את עור בטנה, שהיה עדיין לבן כחלב. כשראו זאת, נענעו זִקנות השבט בראשן בארשת פנים חייכנית ומבינה. ובעוד הגברים קוברים את השִליָה באדמה כדי לשתול שם עץ שייקשר בו גורלה, הסכימו הזקנות זו עם זו שהילדה תישא את השם פּוֹנְגְוֶוה, שמה של סבתהּ המנוחה מצד אמה, שקל היה לראות שהתגלגלה בה. אולם כיוון שלילדה היו ריסים מאורכים ודקים כל כך שנחו על עפעפיה, המציאו לה גם שם חדש, בַּיַאנְגוּמַאי, שמשמעו בשפת הדְיוֹלָה: זו שריסיה שקופים.