מרקוס טוליוס קיקרו, מגדולי אנשי הרוח בכל הזמנים, גדול נואמיה של רומא, מופת לאיש משכיל ורחב אופקים, מבהיר בחיבור זה את דעתו על פרק החיים האחרון בחיי האדם, המוכּר לנו כזִקנה. בניגוד לדעתם של רבים, ובעיקר לחששותיהם מפני תקופה זו, המבטאת את ההתקרבות לקץ החיים, לְדעת קיקרו לא זו בלבד שאין הזקנה מכבידה על האדם, אלא אף עשויה להיות פסגת חייו. יתֵרה מזו, החכם הרומי אף מוצא קרני אור לא מעטות בשיוט האיטי הזה לעבר חוף המבטחים, ובכך הוא מפוגג ומרחיק מלִבנו את הנורא מן המוות – הפחד מפניו.
 
תרגום זה מצטרף אל תרגומיו האחרים של אברהם ארואטי מן הפילוסופיה היוונית והרומית, שראו אור בסדרה "זמן לפילוסופיה" בשנים האחרונות וזכו להערכה רבה: על החיים המאושרים מאת לוקיוס אנאיוס סנקה; על שלוות הנפש מאת פלוטרכוס; המדריך מאת אפיקטטוס; מחשבות לעצמי מאת מרקוס אורליוס ועל הידידות מאת קיקרו.
 
כן ראו אור בסדרה "זמן לפילוסופיה" חיבורו של סנקה על קוצר החיים בתרגומה של נאוה כהן ואִמרות היסוד על האושר וההנאות האמיתיות מאת אפיקורוס בתרגומו של יוסף צ' ליברזון. כל ספרי הסדרה – בסיוע המפעל לתרגום ספרות מופת / מרכז הספר והספריות בישראל.
 
מתוך הספר
 
[זִקנה וזיכרון] 
שכלם של זקנים נותר כשהיה, ובלבד ששקדנותם וחריצותם עומדות אף הן בעינן. הוא הדין לא רק לאנשי שֵם אשר החזיקו משׂרות ציבור אלא גם לחייהם השקטים של אזרחים מן השורה. סופוקלס חיבר טרגדיות אפילו כשהיה זקן מופלג.
 
[חוסן גופני] 
לא אצטרך לחוסנו הגופני של אדם צעיר כשם שבנעורַי לא נצטרכתי לכוחו של שור או פיל. עלינו להשתמש בקיים, וכל אשר תבחר לעשות, עשהו כפי כוחותיך. 
 
[המסלול הטבעי של החיים]
מסלול החיים ברור, אחד הוא נתיב הטבע ובו נעבור אך פעם אחת. לכל תקופה בחיינו תכונה ההולמת אותה; על כן חולשתם של ילדים, גבורתם של בחורים, רצינותו של גיל העמידה ובשלותה של הזקנה הריהן מדרך הטבע ויש לטפחן בעִתן. 
 
[פגמי אופי ולא פגמי זקנה] 
הזקנים עגמומיים, מרבים לחשוש, נרגנים ונוקשים, ואם נמשיך לדרוש – אפילו קמצנים. אך אלה הם פגמי אופי, לא חסרונותיה של זקנה; אמנם לעגמומיות וליתר החסרונות שמניתי יש אמתלה כלשהי, ואפילו אין היא צודקת, נדמה בכל זאת שאפשר לקבלה: הן ישישים סבורים כי הם מושא ללעג, לקלס ולשחוק; יתרה מזו, כשהגוף חלש ושברירי, כל פגיעה בו כואבת. אולם אפשר להמתיק את כל הרעות הללו על ידי אופי נוח והרגלים טובים. כשם שלא כל יין יחמיץ עם התיישנו, כך גם לא כל אדם יחמיץ עם הגיל. לדעתי יש מקום לקפדנות בזקנה, אך כיתר הדברים, עליה להיות מתונה; עם זאת מרירות אינה מקובלת עלי כל עיקר. ובאשר לקמצנות, באמת אינני מבין מה תכליתה של זו בזקנה: כלום יכול להיות דבר מה מגוחך יותר מלבקש עוד צידה לדרך כשזו הולכת וקצרה? 
 
[קִרבת המוות] 
כי המוות הוא נחלת כל הגילים. אמנם הצעיר, תאמרו, מקווה לחיות זמן רב, ואילו הזקן אינו יכול לקוות לאותו הדבר. אך זוהי תקוות שווא, כי מה טפשי יותר מלהחשיב את מה שאינו ודאי לוודאי, ודברי כזב לאמת? אמנם הזקן אין לו אפילו לְמה לקוות. הלא בכך בר מזל הוא מן הצעיר, הואיל ומה שהלה מקווה לו, זה כבר השיגו: הלה מבקש לחיות זמן רב, ואילו זה כבר האריך ימים. בעינַי לא ידמה שום דבר ארוך וממושך אם נכון לו קץ. כי בבואו של זה כל שקדם לו מתפוגג, ולא נותרים אלא מעשיך שעשית בגבורה וביושר. חולפים להם שעות וימים, חודשים ושנים, וזמן שנסתלק לא ניתן להשיבו לעולם, גם אי אפשר לדעת את העתיד לבוא. על כן חייב כל אדם שתנוח דעתו מפרק הזמן שנקצב לו לחיות. לאחר המוות או שהתחושה נעימה או שאינה קיימת כלל וכלל. ברם עלינו להגות בכך למן ימי הנעורים, כדי להתייחס למוות באדישות, כי בלי תרגול רוחני זה איש לא יוכל לזכות בשלוות נפש. המוות הנו ודאי, ואולי עוד יבוא בעצם היום הזה: מי שחושש אפוא כי המוות אורב לו בכל שעה נתונה, כיצד יוכל לשמור על שפיותו? 
 
[נצחיות הנפש]
הואיל ותנועת הנפש כה מהירה, כה נפלאים זכרונה את העבר ותבונתה לגבי העתיד, כה רבים כשרונותיה, ידיעותיה והמצאותיה, הרי שלא ייתכן כי טבעהּ, המכיל את כל אלה, יהיה בן תמותה. ועוד, הואיל והנפש נעה תמיד ואין ראשית לתנועתה, כי היא בעצמה מניעה את עצמה, הרי שגם לא יהיה סוף לתנועתה, משום שלעולם לא תיטוש את עצמה; וכן הואיל וטבעה של הנפש אינו מורכב, ולא נתערבב בה שום דבר נבדל ושונה ממנה, אין היא יכולה להתפרק; ואם אינה יכולה להתפרק, גם אינה יכולה למות.