"כשהגעתי לרומא בתחילת שנות השמונים כדי להתגורר בעיר הנצח במשך ארבע שנים רצופות, הבנתי שעד אז לא הייתי ברומא. כלומר, הייתי ברומא – אבל בלי להיות ברומא. וגם במהלכן של ארבע השנים הללו, רומא היתה עבורי רומא ייחודית, עיר שעד מהרה חשתי בה "כמו דג במים" כמאמרו של גֶתֶה, אבל היו אלה מים אפלוליים, מים שאורות וצללים פיזזו עליהם בהתאם לנסיבות וטשטשו את חזותה של רומא ההיסטורית, רומא הספרותית, רומא שהיתה מאז ומתמיד מקור השראה למשוררים ולסופרים, לאמנים מכל תחומי היצירה, להוגי דעות ולאנשים רגישים שלא בהכרח תרגמו את רגשותיהם ליצירות בכתב או בצבע או בתווים. הספר הזה הוא פרי עבודת איסוף, עריכה ותרגום שנמשכה כשלוש שנים. כ-220 סופרים, משוררים ואמנים מכל התחומים ובני כל האומות חברו יחדיו בספר זה כדי לבטא את התחושות והמחשבות שעוררה בהם עיר הנצח.
 
על המחבר 
 
ראובן מירן הוא יוצר הספרים "פריז, סיפור אהבה" ו"ונציה, סיפור אהבה" שראו אור בהוצאת נהר ספרים.
 
מתוך הספר 
 
רומא היא עיר אופקית, עיר של מים ואדמה, עיר שׂרוּעה – כלומר, עיר מושלמת להתעופפויות פנטסטיות. [...] ברבעים עממיים מסוימים ברומא, כדי לשאול "מה שלומך?" אומרים לך ברצינות גמורה: "חִרבּנת הבוקר?" [...] בכל עיר אחרת, לחייל קוראים חייל. ברומא, לא. ברומא קוראים לחיילים "הילדים המסכנים של אימא". [...] לא ראיתי מעולם עיר אחרת בעולם שבה מדברים כל כך הרבה על קרובי משפחה. "תכיר בבקשה את גיסי, והנה לָאלו, הבן של בן-דודי". ברומא חיים בין אנשים שתמיד אפשר למקם ולהכיר אותם בקלות, בזכות קשר ביולוגי. הרומאים חיים בתוך קן, בתוך מַדגֵרה...ורומא נשארת האֵם האידאלית, אימא שלא מכריחה אותך להיות ילד טוב. [...] ברומא, למוות יש תמיד היבט משפחתי, הוא בן משפחה. יש רומאים שאומרים: "אני הולך לראות את אבא, אני הולך לראות את הדוד", ואז מגלים שהם הולכים לבית הקברות. גם לכך יש היבט מינהלי, בירוקרטי: גם כשמדובר במוות, תמיד אפשר למצוא "ממליצים", תמיד יש בגן עדן איזה גיס שיכול לעזור לך. זה מנטרל את את חרדת המוות, החרדה הנוירוטית. די אם ניזכר בכך שהרומאים מכנים את המוות "הסנדקית הרזה". "הסנדקית", כלומר מישהי שהיא כמעט משפחה. [...] גם המשפט הנפוץ "למה-מי-אתה? אתה כלום!" הוא משפט מנחֵם, מֵשיב נפש, כיוון שאין רק בוז אלא גם משהו משחרר. אם אתה כלום, אתה גם יכול להיות הכול. הכול עוד יכול להתגשם. אפשר להתחיל מאפס. [...] לרומאי היה ויש תמיד משהו לפחד מפניו: האפיפיור, המשטרה או האצולה... [פדריקו פליני]