אחרי אלפי שנים של סכסוכים עקובים מדם ומלחמות הרסניות הגיע סוף העולם. האנושות נכחדת.
 
כל הערים, העיירות, הכפרים, הארצות והיבשות היו לעיי חורבות. הציוויליזציה נעלמה והייתה לזיכרון עמום. קבוצה קטנה של ניצולים מוצאת מִקלט על אי קטן ומבודד, משם הם מפליגים על סיפונה של ספינה שנדונה להיטלטל על פני הגלים בדרכה לשום-מקום עד שהיא עולה על שרטון לחוף יבשה חדשה שמגיחה ממעמקים...
 
האם ישרדו? ואם כן, באיזה מחיר?
 
תשובתו של ז'ול וֶרְן (1905-1828) ברורה: יצר ההישרדות ושימור הגזע האנושי אפשריים – אך רק במחיר חזרה לעידן הפראי של הברבריות הפרימיטיבית.
 
זה סיפור פנטסטי שראה אור לפני כמאה שנה אך שומר על אקטואליות.
 
הנובלה רואה אור לראשונה בתרגום לעברית, פרי עבודתה המופתית של אביבה ברק.
 
מתוך הספר
 
נפניתי לכיוון האוקיינוס ונותרתי בלי ניע, מוכה תדהמה. לא שלא הבנתי בבירור מה שראיתי, אלא שהתחוור לי בו ברגע שהנוף הרגיל השתנה. האם לא היה בזה כדי להקפיא את הלב מרוב בעתה, שמראה הטבע, הטבע שאנו חושבים כי הוא בלתי משתנה במהותו, השתנה באופן מוזר כל כך בתוך מספר שניות?
 
עם זאת, התעשתי מיד. עליונותו האמיתית של האדם אינה להשתלט על הטבע, להביס אותו: לגבי אדם חושב, עליונות זו היא להבין, להחזיק במיקרוקוסמוס של מוחו את היקום הענק כולו; ולאיש המעשה פירושה לשמור על נפש שלווה לנוכח התקוממותו של החומר, משמע לומר לו: "להשמיד אותי, אדרבה! להוציא אותי מכלי, לעולם לא!..."
 
מששבתי להיות שלו, הבנתי במה התמונה שרואות עיני שונה מן התמונה שהתרגלתי לראות. המצוק נעלם, פשוטו כמשמעו, והגן שלי השתפל עד למפלס הים, שגליו, לאחר שהשמידו את ביתו של הגנן, הלמו בפראות בערוגות הנמוכות ביותר. 
 
כיוון שקשה היה להודות שמפלס פני המים עלה, צריך היה בהכרח להודות שרמת האדמה השתפלה ביותר ממאה מטרים, כיוון שהמצוק הגיע קודם לכן לגובה זה, אך התהליך התרחש מן הסתם ברכות מסוימת, כיוון שלא הבחנו בו כלל, מה שהסביר את השלווה היחסית של האוקיינוס.
 
בדיקה קצרה שִכנעה אותי שההשערה שלי נכונה ואִפשרה לי, נוסף על כך, לקבוע שהירידה לא פסקה. ובאמת, הים הוסיף להתקדם במהירות שנראתה לי קרובה לשני מטרים בשנייה – כלומר שבעה או שמונה קילומטרים בשעה. בהינתן המרחק שהפריד בינינו לבין הגלים הראשונים, עמדנו משום כך לטבוע בתוך פחות משלוש דקות, אם מהירות הירידה הייתה נותרת אחידה. 
 
החלטתי הייתה מהירה:
"אל המכונית!" קראתי.
הבינו אותי. זינקנו כולנו אל המוסך והמכונית נגררה החוצה. בהרף עין מילאנו דלק ואחר כך נדחסנו פנימה כלאחר יד. הנהג שלי, סימונה, הפעיל את המנוע, זינק אל מאחורי ההגה, הכניס להילוך ויצא לדרך במהירות הבזק בעוד ראליי, שפתח את השער, נאחז בכוח במכונית בעוברה ונצמד אל הקפיצים האחוריים. 
 
בדיוק בזמן! ברגע שהמכונית הגיעה לדרך, בא גל, בגעש רב, והרטיב את הגלגלים עד לטבורם. 
 
בהה! מעתה יכולנו ללעוג למרדפו של הים. למרות העומס המופרז, תוכל המכונית הטובה שלי להביאנו אל מחוץ להישג ידו, אלא אם תימשך הירידה אל התהום עד אינסוף...
 
בקצרה, היה לנו מרחב לפנינו: לפחות שעתיים של עלייה וגובה זמין של קרוב לחמש מאות מטרים.
 
עם זאת, מיהרתי להודות שעדיין לא יאה לצעוק "ניצחון!". לאחר שהזינוק הראשון של המכונית נשא אותנו למרחק של עשרים מטרים משולי הקצף, לשווא לחץ סימונה על מלוא הגז: המרחק לא גדל. משקלם של שנים עשר איש האט מן הסתם את מהירות נסיעתה של המכונית. מכל מקום, מהירות זו הייתה שווה במדויק למהירות המים הפולשים, שנותרו בלי שינוי באותו מרחק.
 
מצב מדאיג זה נודע במהרה וכולנו, מלבד סימונה, ששקד לנהוג במכוניתו, הסבנו ראשינו אל הדרך שהותרנו מאחור. לא ראינו עוד דבר מלבד מים. ככל שכבשנו אותו, כן נעלם הכביש מתחת לים שכבש אותו בתורו. הים נרגע. בקושי מספר גלים זעירים שגוועו לאיטם על גדה מתחדשת בלי הרף. היה זה אגם שוקט שהתרחב עוד ועוד, התרחב בתנועה אחידה ודבר לא היה טראגי כמו המרדף של מים שוקטים אלה. לשווא ברחנו מפניהם, המים עלו, בלי רחם, בד בבד איתנו...
 
סימונה, שריכז את מבטו בכביש, אמר בעיקולה של הדרך:
"הגענו למחצית המדרון. עוד שעה של עלייה." 
רעדנו מפחד: ומה! בעוד שעה נגיע לפסגה ונצטרך לשוב ולרדת, נרדפים, תהא אשר תהא מהירותנו, על ידי המצבורים הנוזליים שיסתערו בשטף בעקבותינו וידביקונו שוב!... 
 
השעה חלפה מבלי שהשתנה דבר במצבנו. הבחנו כבר בנקודה העליונה של החוף כאשר המכונית טולטלה בכוח ועשתה תפנית שכמעט ריסקה אותה על מעלה הכביש. בו בזמן, גל ענק תפח מאחורינו, אץ לתקוף את הכביש, התנפץ והסתער לבסוף על המכונית שהוקפה בקצף... האם אנו עומדים לטבוע?
 
לא! המים נסוגו ברתיחה, בעוד המנוע, מאיץ לפתע פתאום את נשימותיו הכבדות, מגביר את מהירותו. 
 
מה גרם להגברת המהירות הפתאומית? צעקה מפיה של אנה ראליי הבהירה לנו זאת: האישה האומללה אך זה הבינה כי בעלה אינו צמוד עוד אל הקפיצים. מערבולת מים עקרה מן הסתם את האיש האומלל ולכן טיפסה המכונית, שמִטענה הוקל, במהירות רבה יותר בעלייה. 
 
לפתע פתאום נעצרה על עומדה. "מה קרה?" שאלתי את סימונה. "תקר?" 
אפילו בנסיבות טראגיות אלה, לא איבדה גאוותו המקצועית מכוחה: סימונה הגביה את כתפיו בבוז, מתכוון לסמן לי בכך שתקר אינו ידוע לנהג כמוהו, ובידו הצביע בשקט על הדרך. העצירה הוסברה לי. 
 
הדרך הייתה חתוכה פחות מעשרה מטרים נכחנו. "חתוכה" היא המילה הנכונה: אפשר היה לומר כי נחתכה בסכין. מעבר לקצה חד שסיים אותה בחטף, היה רִיק, תהום של מחשכים, שבקרקעיתה לא היה אפשר לראות דבר. 
 
הפנינו ראשינו, מבוהלים, בטוחים ששעתנו האחרונה הגיעה. האוקיינוס, שרדף אחרינו עד לגבהים אלה, עמד בהכרח להשיגנו בתוך שניות מעטות... 
 
כולנו, למעט אנה המסכנה ובנותיה שהתייפחו מרות, השמענו צעקה גדולה של שמחה והפתעה. לא, המים לא הוסיפו לעלות, או, ליתר דיוק, האדמה חדלה מלשקוע. מן הסתם, הזעזוע שאך זה חשנו בו היה גילויה האחרון של התופעה. האוקיינוס נעצר, וגובה המים נותר נמוך יותר, קרוב למאה מטרים מן הנקודה שהתאספנו בה סביב המכונית הרוטטת עדיין, דומה לבעל חיים שנשימתו קצרה לאחר ריצה מהירה. 
 
האם נצליח לחלץ את עצמנו מן הצרה הזו? זאת לא נדע אלא עם עלות היום. עד אז, צריך היה לחכות. זה אחר זה השתרענו אפוא על הקרקע, ודומני, יסלח לי אלוהים, שנרדמתי!...