תקציר הספר
"אם צריך לוותר על האהבה, לוּ אחליף אותה לפחות בתענוג! משלא יכולתי לזכות באישה שהייתי רוצה, נשבעתי לעצמי לקחת את הנשים שארצה. סכנות המלחמה מְלַבּוֹת את התשוקות; האוויר הפתוח והיין במחנות מאיץ אותן." [מתוך הספר].
 
"אָמֶלי ולוֹרָנס סבו פעם אחרונה ושילחו נשיקה לעבר הארמון שהצטייר בלבן על גבי זְהב עצי הפארק, על גגותיו וחלונותיו עם הרפפות הסיניות. הן היו מאושרות. האם לא כאן הן למדו להוסיף לידידות המקסימה שחיברה ביניהן את מה שחסר לה בדרך כלל כדי שתהיה דומה לאהבה – את ההתענגות?" [מתוך הספר].
 
אנרי דה רנייה כותב על הדברים הנחשבים לבוטים ביותר באלגנטיות שאין דומה לה. בשולי מהפכה צרפתית, שנדמה כי הדיה רחוקים מאוד, אנשים צעירים חיים אהבה חופשית, מתנסים בכל ההרכבים האפשריים, למן חילופי זוגות חסרי עכבות ועד אהבת נשים המעודנת והמוצנעת. אנרי דה רנייה יכול להיחשב ליורש רחוק של הסופרים הפרועים בני המאה השמונה עשרה. הוא "המציא מחדש" את האהבה שאינה נפרדת מן ההומור ובעיקר מן ההתענגות שבהתעלסות. כיצד לחמוק מן ההמולה של ההיסטוריה, מחרדותיה של התקופה אם לא בכניעה מתונה לדרכיה המעטירות של התשוקה? [העורך].
 
מתוך הספר
 
"היה זה באמצע ספטמבר. מזג האוויר בעונה זו הוסיף להיות נאה ולורנס ואמלי הוסיפו לטייל על חמוריהן. למען האמת, מאז האירוע עם המתבודד, הן לא נטשו עוד כלל את הפארק של מדאם דה רושמור. הן היו קושרות את בהמותיהן לעץ, הולכות ברגל לאורך פלג המים ומתיישבות על שפת אגם קטן, ספר על ברכיהן. אמלי הפליגה בהזיות ממושכות; היא הביטה בעלים המוצהבים הראשונים מצטרפים, במים השוקטים, להשתקפותם הקרובה. לורנס צחקה, דיברה בשצף קצף. הייתה בהן איזו מועקה שהן לא דיברו בה, אך ניחשו מהי. הן חשו האחת כלפי חברתה ידידות חדשה, ענוגה יותר מצד אמלי, חיונית יותר מצד לורנס. הן פסעו חובקות זו את מותניה של זו, או, כשישבו, אחזו ידיים. המחשבה על אהבה התמצתה בעיניהן בליטופים תמימים שבהם הוֹנוּ את סערת ליבן. הן התנשקו בכל הזדמנות, דגדגו זו את זו, התגפפו. נשיקותיה של אמלי היו ארוכות ומבוישות, אלה של לורנס פתאומיות ונועזות. שתיהן נרעדו לשמע רעש קלוש ביותר, חיכוך של עלה נושר או מעוף ציפור.
העונה התקדרה. הפארק כָּמַשׁ עלה אחר עלה. לפעמים ירד גשם, ובשובן פרסותיהם הקשויות של החמורים הקטנים החליקו על לוחות העץ הטחובים של הגשר הכפרי, בעוד הם מנערים את אוזניהם הארוכות הרטובות והכבדות, וציציות השיער של זנבותיהם העירומים נוטפות מים על החול הלח."
 
פרטים על הספר ועל המחבר
 
"אהבה והתענגות, סיפור אהבים" כהגדרת מחברו, הוא כמעט ספר עזר לתבונה. זוהי יצירה ראשונה בעברית מאת אנרי דה רנייה, חבר האקדמיה הצרפתית (1911), מסַפֵּר מוערך מאוד. הנובלה ראתה אור לראשונה בכתב-העת Mercure de France בדצמבר 1901.
 
דה רנייה הסימבוליסט כותב על הדברים הבוטים ביותר באלגנטיות מופתית. בשולי מהפכה צרפתית, שנדמה כי הדיה רחוקים מאוד, אנשים צעירים חיים אהבה חופשית, מתנסים בכל ההרכבים האפשריים, למן חילופי זוגות חסרי עכבות ועד הסָפִיזם המעודן והמוצנע. יורש רחוק של הסופרים הפרועים בני המאה השמונה עשרה, רנייה המציא מחדש את האהבה שאינה נפרדת מן ההומור ובעיקר מן ההנאה ב"התעלסות" אישית לגמרי. כיצד לחמוק מן ההמולה של ההיסטוריה, מחרדותיה של התקופה אם לא בהיכנעות מתונה לדרכיה העתירות של התשוקה?
 
אנרי דה רנייה נולד באוֹנְפְלְר, חבל קַלְבדוֹס, נורמנדי, ב־28 בדצמבר 1864.