תקציר הספר
 
 "גיבורת הסיפור "נקמתה של אישה" מפיקה הנאה מזוכיסטית מהקץ האיום שהיא מכינה לעצמה. הזעם הקטלני שיש לה כלפי בעלה, המאמץ שלה להרוס אותו, כוללים בתוכם את אובדנה שלה עצמה. מה דוחף אותה להפוך עצמה לפסולת, לאשפה? "החלטתי לחיות כאן חיים של יצאנית, שלא הפחידו אותי, ולרדת בהם בלי בושה עד לדרגה האחרונה של בחורות אבודות אלה המוכרות את עצמן בשביל מטבע של כסף, אפילו לבזויי אדם", היא אומרת. האם זו דרכה להשיג תחושת שליטה, לתבוע לעצמה את זכויותיו של האדון ולשנות את יחסי הכוחות בניהם?  גיבור הסיפור "אהבתו היפה מכול של דון ז'ואן" הוא גבר שעונה לייחול הנשי ששום אישה לא תוכל לקחתו ממנו. גבר שלא מסתכן לאבד דבר הוא גבר מזויף, מתחזה, שהופך עצמו לאובייקט מוחלט. ככזה, הוא אינו חסר דבר ועל כן לא מעורר לא אִיווי ולא מועקה. זוהי תמונה של "גבריות" עלובה, נלעגת, כפי שמעיד עליה כבר המשפט הפותח את הסיפור: "הוא חי עדיין, הזקן המושחת הזה?" 
 
מתוך הספר
 
תכופות שמעתי מדברים על נועזותה של הספרות המודרנית, אך אשר לי, מעולם לא האמנתי בנועזות זו. גינוי זה אינו אלא התרברבות... של מוסריות. הספרות, שזמן כה רב אמרו כי היא ביטויה של החברה, אינה מבטאת אותה כלל – ההפך הוא הנכון. וכאשר אי מי נועז יותר מן האחרים ניסה להיות אמיץ יותר, אלוהים יודע אילו זעקות הוא עורר! לבטח, אם רוצים להביט בזה היטב, הספרות אינה מבטאת מחצית מן הפשעים שהחברה מבצעת מדי יום בסתר ובאין עונש, בתדירות ובקלות מקסימות. שאלו נא את כל הכמרים המוודים – המסוגלים להיות כותבי הרומנים הגדולים מכול שהעולם ידע אי פעם – אם יוכלו לספר את הסיפורים שמטפטפים אל אוזניהם בתא הווידוי. שאלו אותם כמה גילויי עריות (למשל) נקברו במשפחות הגאות ביותר והרוממות ביותר, וראו אם הספרות, שמרבים להאשימה בתעוזה לא מוסרית, העזה אי פעם לספרם, אפילו כדי להפחיד! [מתוך: "נקמתה של אישה".
                                                   *     *     *
ז'ול ברבֵּיי ד'אוֹרווילי, מחברם של שני הסיפורים שלפנינו, "נקמתה של אישה" ו"אהבתו היפה מכול של דון ז'ואן", נולד ב־2 בנובמבר 1808, למחרת "יום המתים", למשפחת אצולה מנורמנדי שירדה מנכסיה בעקבות המהפכה הצרפתית. הוא מת בפריז ב־1889.
הסיפורים שכונסו בקובץ זה הם שניים מתוך שישה הכלולים בספרו של ברביי ש"זיכה" אותו בשם המפוקפק "השטניוֹת" (Les Diaboliques) שראה אור ב־1874.
ברביי, צעיר רק בעשר שנים מבלזק, נמנה עם הסופרים הצרפתיים הנחשבים של סוף המאה ה־19 ומשויך לזרם הרומנטי. הוא התחיל את הקריירה הספרותית שלו כעיתונאי וזכה להכרה ולפרסום בעקבות כתיבת מאמרים שבהם שיבח את יצירותיהם של בלזק, סטנדאל, פלובר ובודלר.
המבקרים נחלקו בדעותיהם בנוגע לאיכות יצירתו הספרותית. נראה כי אישיותו רבת הניגודים, השנויה במחלוקת, והביקורת שספג על כתיבתו האקספרסיבית על אודות מעשי פשע ופריצות האפילו על חשיבותו האומנותית. 
במבוא לספר "השטניות" כתב רֵמי דה גוּרמוֹן, סופר ומבקר ספרות צרפתי: "ברביי ד'אורווילי היה אחת הדמויות המקוריות ביותר בספרות הצרפתית במאה ה־19. סביר להניח שהוא ימשיך לעורר סקרנות לאורך זמן ויישאר עוד זמן רב אחד מן הקלאסיקנים הייחודיים והמחתרתיים שהם־הם החיים האמיתיים של הספרות הצרפתית. ברביי ד'אורווילי אינו אחד מאותם אנשים המעוררים הערצה בנאלית. הוא מורכב וגחמן. יש מי שרואים בו סופר נוצרי אדוק ורומנטי, ויש מי שמגנים את חוסר מוסריותו ואת תעוזתו השטנית [...] אפשר לראות היטב שבתחילת דרכו הוא היה אתאיסט ואָ־מורליסט, אך גם כשמשבר דחף אותו לעבר הדת, הוא המשיך לכפור במוסר כפי שהיה. לעולם לא נדע," מציין דה גורמון, "ואולי אף הוא עצמו לא ידע כיצד הקתוליות הבודלריאנית שלו חיה בכפיפה אחת עם אמונה עמוקה ביותר".
ועוד מוסיף דה גורמון: "ייתכן שברביי ד'אורווילי היה כה בטוח באמונתו עד שהרשה לעצמו ליטול לעצמו חירויות מכל סוג, כולל להיות לא־נאמן לה... הוא אינדיווידואליסט קיצוני, עד כדי שערורייה, אינו מודה בשום סמכות, מלבד סמכותה של המחשבה, שהוא עצמו הוליד..." [מתוך אחרית הדבר מאת ענת רנן] 
 
פרטים על הספר
 
הספר ראה אור לראשונה בפריז, 1925 וזהו תרגומו הראשון לעברית.