העיתונאי החוקר האמיץ אלבר לונדר (1932-1884), מוכר לקוראים בישראל בשל ספרו הבלתי נשכח "היהודי הנודד הגיע" (נהר ספרים, 2008). ספרו "ארץ ההובנה" הוא עדות ממקור ראשון לניצולם של האפריקנים השחורים בידי האירופים בעבודות כפייה, לצורך הפרויקטים הקולוניאליים במושבות הצרפתיות באפריקה המערבית והמשוונית בתחילת המאה העשרים.
 
לונדר דיווח לקוראי עיתונו את אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו במשך ארבעה חודשים ששהה בקרבם. לצד שרטוט חיי היומיום במושבות, ותיאור דמויות ססגוניות, עולה היחס הלא-אנושי, המשפיל והמזעזע שחוו הילידים האפריקנים השחורים.
 
דיווחיו של לונדר זיעזעו את דעת הקהל בצרפת, ובד בבד עוררו ביקורת ולוו בגלי השמצות ואיומים נגדו.
 
הספר כתוב בלשון צינית, בסגנון גרוטסקי ובכאב; הקורא נסחף אחר התיאורים והסיפורים, ואינו נותר אדיש.
 
ככה זה נפתח
 
הרי לכם אפוא ספר שהוא בבחינת מעשה רע. איני רשאי עוד להתעלם מכך. הדבר נאמר לי. נאמר חזור ואמור. 
 
בקשר למסע הזה, באפריקה השחורה, הובאו לידיעתי עוד דברים: שאני בן תערובת, יהודי, שקרן, להטוטן, איש קטן ממש גמד, מנוול, בז למפעל הצרפתי, כִּילַי, עלוב חיים, לעגן קטן, סוכן של עסקים מפוקפקים, מטורף, כפוי טובה, פיליטוניסט נִקלה ונחות. ובאשר לאדם היחיד שכינה אותי רב-אמן – הוא השתוקק להודיע לי שהוא רואה בי יותר זמר מאשר סופר. [...] 
 
[...] כבר ביקרתי בדקאר. נזכרתי, הייתה זו שעת לילה, בחודש ספטמבר הקשה. החום עלה מן האדמה, בקע מן הקירות, נפל מהשמים. הנוסע חווה את חוויית הלחם הנאפה בתנור. העיר נראתה ספוגת עצבות מדכאת. שוטטתי אז לכל שנשאוני רגלַי ללא חשש שאלך לאיבוד, כיוון שחשתי שהעיר אינה גדולה. דקאר, שער האימפריה השחורה שלנו! מה הסתתר מאחורי שעריה? מהמגע הראשון הזה, הנה שני זיכרונות: מנגינות הפטיפון שהתנגנו בִּרחובות הרובע המינהלי, נעימות אירופיות שנשׂרכו כמו גוֹלים בארץ שבה חשו אבודים. ולמטה, בחדר האוכל של בית מלון המכונה "מֶטרוֹפּוֹל", כמאה לבנים, צעירים ברובם, ללא מקטורן, בלי אפודה, בחולצה פתוחה חושפת חזה, מניפים בכבדות מזלג בו נעוצה פיסת בשר זול שאינו מפתה אותם כלל וכלל. המתיישבים! [...]