תקציר הספר
 
ב־22 באוגוסט 1878, במסגרת אירועי "התערוכה האוניברסלית" בפריז, הצטרפה שרה ברנאר בת השלושים וארבע לטיסה בכדור פורח בחברתם של שני גברים: המאהב שלה, הצייר ז'ורז' קְלֵרֵן, והטייס לואי גודאר. בסל הנוסעים הוצב כיסא עבור הגברת המכובדת. ביום שלמחרת הטיסה כתבה השחקנית האלוהית את סיפור המסע בעננים, אבל בניגוד לסיפורי מסע מקובלים, היא החליטה לתאר את חוויותיה בהרפתקה האווירית דווקא מנקודת מבטו של הכיסא... התוצאה: סיפור פואטי נרגש, אנין הבחנה ומרובד בהומור עדין. 
כעשר שנים אחר מכן התבקש הסופר גי דה מופסאן בן השלושים ושבע על ידי העיתון "לה פיגארו" לכתוב כמה כתבות על טיסות בכדור פורח לצרכים מדעיים וכחלק משאיפת האדם לגבור על כוח המשיכה של כדור הארץ. התוצאה: כתבות עיתונאיות נלהבות ומהללות את כיבוש השמיים, שנקראות כסיפורים קצרים מרתקים מפרי עטו של הסופר הדגול.  [ר"מ]
 
האחים מונגולפייה, שהמציאו את הכדור הפורח המקורי לפני יותר מ־240 שנים, לא יכלו לחלום אפילו על מעט מעושר השימושים והאפשרויות להמצאתו. מה שהחל ברצון התמים והטהור להינתק מכוח המשיכה ולרחף מעל העננים, הביא אותנו להבנה שלמה יותר של הטבע והיקום כולו. הנה כי כן, סופר ענק ושחקנית תיאטרון אגדית, ויש לומר "אלוהית", La divine, חוו בהפרש של כעשר שנים בלבד את חוויית ההתגברות על כוח המשיכה ותיארו את תחושותיהם ומראה עיניהם בלשונם הייחודית כאשר ספק אם ירדו לעומק המשמעות ההיסטורית של מסעותיהם באוויר, בעננים. [פרופ' יואב יאיר]
 
מתוך הספר
 
"בתוך שנייה יצאנו לדרך. אין מרגישים מאומה; מרחפים, עולים, עפים, דואים. ידידינו צועקים ומריעים, כמעט איננו שומעים אותם עוד. אנו רואים אותם בקושי רב; אנו כבר רחוקים כל כך! כה גבוהים! מה? עזבנו את האנשים הללו שם? הייתכן? מתחתינו עכשיו פריז נפרשת, משטח אפל, כחלחל, חרוץ ברחובות, ומשם מזדקרים אי פה אי שם, כיפות, מגדלים, חיצים; ואז, סביב סביב, המישור, האדמה, שמבתרות אותה הדרכים הארוכות, דקות ולבנות בלב שדות ירוקים, ירוק רך או כהה ויערות כמעט שחורים.
הנהר סן נראה כמו נחש גדול, מצונף, שוכב בלי ניע, שאין מבחינים לא בראשו ולא בזנבו; הוא בא משם, הוא הולך לכאן, חוצה את פריז, והאדמה כולה נראית כמו אגן עצום ממדים של אחו ויערות שחוסם באופק הר נמוך, מרוחק ומעגלי." [גי דה מופסאן]
" העיר התגוללה מתחתינו, מטושטשת בגלל שעת היום האפורה. הרחובות נראו לי כנחשים ארוכים, השדרות כנחשי בֹּואָה ענקיים במנוחה. פארק הוִילֵט במרחק עם פעמוני הגז שלו דמה לבית קברות מפוחם. הכדור נעצר לרגע, מרחף מעל בניין פאר מוזר. אפשר היה לומר גלגל עצום ממדים. קלרן נטל משקפת, זיהה את הרוֹקֵט.* זו הייתה שעת הטיול. כל הפוחחים המסכנים הללו הביטו בכדור, בבן האוויר הזה, סמל החירות המוחלט. הם עמדו שם, עיניהם נעוצות בכדור הפורח, זרועותיהם שמוטות. דוניה סול הביטה במשקפת והביעה בקול רם את התחושות השונות שהסעירו אותה. אחד המורשעים, מטייל בתוך חצר מקורה צרה, נשען כנגד קיר והחל לבכות. מי יודע? אולי ציפה למוות, הוא, שראה למעלה את החיים, השמש, החירות!
חידשנו אז את מעופנו לעבר השמיים. הנוסעים היו עצובים במקצת. הרוח דחף אותנו וחצינו את בית הקברות פֵּר־לָשֵׁז.** ז'ורז' קלרן ודוניה סול בירכו בעוברנו קברי ידידים. האישה הצעירה תלשה את הזר שעל חולצתה ועלי הכותרת הלבנים נשרו באקראי בשדה המנוּחה.
צעיף גדול לבן אפף ברוב הדר את בית הקברות. הכדור נכנס אל בין קפלי הצעיף והוסיף להתקדם בעשותו מעגלים קטנים. מקץ עשרים דקות, יוצאים שוב מערפילי השמיים, הבחנו ביער וֶנְסֵן. השעה הייתה שש וחצי והרעב בתוך התא החל להציק. ככיסא מעץ, קיבתי לא ביקשה דבר; אבל לא כך שלושת הנוסעים. ניתקו את הסל הקטן הכרסתני. דוניה סול התיישבה על קרקע התא והכינה כריכים של כבד אווז. לואי גודאר עומד, בקבוק יין שמפניה בידו, הקפיץ את הפקק שהלך לאיבוד במחוזות האווריריים. הפיצוץ הדהד מעננים לעננים; סילון קצף חמק מן הבקבוק, פתית אוויר שחלף, שתה בגמיעות גדולות את הקצף הלבן ויצא לשאת את השיכרון אל שמיים. ואז כל העננים החלו לרפרף, נושקים זה לזה, מתנגשים זה בזה, נשברים ועוטפים אותנו לגמרי בשיכרונם השמימי." [שרה ברנאר]
___________________________________________________________________________
 * La Roquette, בצפון־מערב צרפת, בנורמנדי.
 ** Père Lachaise בית הקברות הגדול והידוע בפריז ברובע ה־20; טמונים בו אמנים וסופרים מפורסמים.