תקציר הספר
 
 ג'ובאני אפיסקופו, פקיד רומאי אפור ותמים, מנהל חיים משעממים ואחרי העבודה במשרד מנסה לבדר את עצמו בחברת עמיתיו בסעודת ערב הנערכת מדי ערב בפנסיון שבו מתגוררים כולם. באחת מן הארוחות האלה הוא פוגש במלצרית צעירה ומושכת, ג'ינברה, ומתאהב בה. זוהי נקודת מפנה גורלית בחייו. אהבה זו תערער את עולמו לבלי הכר ותוביל אותו, שלב אחר שלב, למעשה הסופי, לקיצוני שבפשעים. 
 
מתוך הספר
 
" תודה, אדוני. אתה רואה, איני רועד עוד. אני חולה, חולה מאוד. כמה ימים נותרו לי לדעתך על פי חזותי? אתה יודע זאת. עליי למות ובכל הקדם אפשרי.
אכן כן, הנה שלֵו אני, שלו לגמרי. אספר לך הכול, מן ההתחלה, כרצונך, הכול לפי הסדר. בינתי לא הסתתרה עדיין. 
האמן לי.
הנה אפוא. הדבר אירע באחד הבתים ברובעים החדשים, במין פנסיון פרטי, לפני שתים עשרה או שלוש עשרה שנים. היינו כעשרים לבלרים, קשישים וצעירים. בערבים יצאנו לסעוד יחד באותה שעה, באותו שולחן. כולנו הכרנו זה את זה, פחות או יותר, אפילו שלא כולנו עבדנו באותו משרד. שם הכרתי את וַאנזֵר, ג'וליו ואנזר, לפני שתים עשרה או שלוש עשרה שנים.
אתה... אתה ראית... את הגופה? – האם לא נראָה לך שהיה שם משהו חריג בפנים האלה, באותן עיניים? – אה, הרי העיניים היו עצומות... אבל לא שתיהן, לא שתיהן. אני יודע. עליי למות, לפחות כדי למחות מאצבעותיי את רישומו של אותו עפעף שמיאן להיסגר... אני מרגיש אותו, אני מרגיש אותו, כאן, תמיד, כאילו דבק בי משהו מאותו עור. הבט נא, האם אין זאת יד שכבר החלה לגווע? הבט בה. 
כן, זה נכון. אין צורך לחשוב על זה. סלח לי. עכשיו אגיע ישירות לסופו של העניין. היכן היינו? התחלתי כה טוב, ולפתע פתאום הלכתי לאיבוד! ככל הנראה כתוצאה מן הצום, לא משהו אחר, ודאי, לא משהו אחר. 
זה יומיים שלא בא דבר אל פי. 
בעבר, אני נזכר, כשקיבתי הייתה ריקה, נתקפתי במעין הזיה קלה, מוזרה. דומה היה שהזיתי, ראיתי דברים...
אה, הנה אני. אתה צודק. אמרתי אפוא שהכרתי אותו.
וַאנזֵר. 
הוא שלט שם בכולם. הטיל מרותו בכולם. לא סבל התנגדויות. הרים תמיד את קולו, לעיתים גם את ידיו. לא היה כמעט ערב בלי שהתקוטט עם מישהו. בבית שנאו אותו ופחדו ממנו כמפני רודן. הכול דיברו ברעתו, רגנו, לחששו, מלמלו, אך כאשר הופיע, גם האמיצים דממו. הביישנים ביותר חייכו אליו, ליטפו אותו בדברים. מה היה בו, באיש הזה? אני לא יודע. אצל השולחן ישבתי כמעט תמיד מולו. בלא שארצה בכך עיניי היו נעוצות בו ללא הרף. חשתי ריגוש מוזר שאיני יכול לבטא. תערובת של דחייה ומשיכה בלתי ניתנת להגדרה. היקסמות מרושעת, מרושעת מאוד, שהאיש הזה, הסנגוויני החזק והאלים, שיגר לעברי, אני החלש כבר אז, החולני והמהסס, וגם, למען האמת, גם קצת מוג לב. 
 
ערב אחד, בסוף הארוחה, פרץ ויכוח בין ואנזר ובין מישהו בשם אִינְגְלֵטִי שישב לידי. כרגיל, ואנזר הרים את קולו והתכעס. 
אינגלטי, שאולי היין נסך בו תעוזה, עמד על שלו. אני נותרתי בלא נוע, עיניי נעוצות בצלחתי ולא העזתי להרים את מבטי. קיבתי התכווצה באורח נורא. מילה מעליבה נזרקה לחלל האוויר. לפתע פתאום חטף ואנזר כוס והשליך אותה על יריבו. הוא החטיא והכוס נשברה לרסיסים על מצחי, כאן, במקום שאתה רואה את הצלקת. כשהרגשתי את הדם החם על פרצופי איבדתי את ההכרה. כשהיא שבה אליי ראשי כבר היה חבוש. ואנזר היה שם, הבעת צער על פניו. הוא אמר לי כמה מילות התנצלות. הוא ליווה אותי הביתה עם הרופא, עזר לחבוש אותי שוב ונשאר בחדרי עד שעה מאוחרת. בבוקר שלמחרת הוא חזר וכך עוד כמה פעמים. 
ומאז החלה עבדותי."
 
פרטים על הספר
 
הנובלה ראתה אור לראשונה ברומא, 1892