תקציר הספר
 
קובץ סיפורים קצרים של ראובן מירן שנכתבו במהלך כעשרים השנים האחרונות בארץ ובמקומות שונים בעולם וטרם ראו אור.
 
מתוך הספר
 
"רוסיטה ל'אמוּר – זה השם שהיא בחרה לעצמה אחרי שעזבה את הבית – סיימה לכסות את גבה הלבן של הגלויה באותיות מסולסלות וליקקה את הבול בלשון אדומה ולחה. הרוק הרטיב את פניו של המלך הצעיר וחיוכו הרציני הבריק על הבול הכחול. היא העבירה עליו אצבע יבשה ומסרה את הגלויה הירוקה לפקידת הקבלה הממושקפת, שכתפיה הרחבות הסתירו את החלק התחתון של שובך המפתחות. ככל שרוסיטה הצליחה להבחין, כולם היו במקומם. "תודה," היא אמרה. 
פקירת הקבלה הביטה בגלויה בחטף. "אני חושבת שבשביל דואר אוויר לברזיל צריך עוד בול," היא אמרה, "אבל אני לא בטוחה." 
"אז אולי תבדקי," חייכה אליה רוסיטה ל'אמור מעומק עיניה הגדולות, "ואם צריך, תעשי לי טובה ותדביקי אותו בשבילי?" 
היא משכה מארנקה שטר כסף גדול וכחול ועליו ראשו של המלך הצעיר שפניו עיטרו גם את הבול, והניחה אותו בעדינות על הדלפק. הנערה נטלה את השטר ביד מהססת. "זה קצת יותר מדי, גברת," היא נבוכה, "בול אחד לא עולה כל כך הרבה." 
הלכּה שצבעה את ציפורניה באדום דהתה ונסדקה. 
"לפעמים בול זה דבר יקר מאוד," חייכה רוסיטה ל'אמור, "לפעמים גלויה ובול זה כל מה שיש." 
פקידת הקבלה הושיטה לה את המפתח. "תודה. את יותר מדי נדיבה, גברת ל'אמור." היא ניסתה אולי לחקות את חיוכה של רוסיטה ל'אמור, אבל קשה להאמין שהצליחה כי איש לא יכול היה לחקות את חיוכה המתוק־חמוץ של רוסיטה ל'אמוּר. "חדר 432, קומה שלישית. המעלית מקולקלת," נפלטו מפיה המילים במבוכה. 
"תודה," אמרה רוסיטה ברכות. 
"האמת היא שאין בשביל מי לתקן אותה עכשיו," התנצלה הנערה, "המלון ריק." 
"זה טוב. מה שריק יכול רק להתמלא," אמרה רוסיטה ופנתה לעבר המדרגות העולות לחדרים. היא הייתה אז בת ארבעים ושתיים בסך הכול וליבה היה מוצף תקווה שמעבר לייאוש. בית המלון הזה לא היה עבורה יותר מבית מלון נוסף בעיר חדשה, עוד חדר בלי שם ושרידי ריחות חמצמצים של גברים אחרים שלא יחזרו לעולם. היא פתחה את החלון, אבל סגרה אותו מייד. העיפה מבט במראה הגדולה שמול המיטה הזוגית הוורודה, העבירה אצבע מרחפת על שפתיה האדומות, תיקנה את שערה, מתחה את זרועותיה, חלצה את נעליה, הניחה לגופה ליפול על קו האלכסון של המיטה ועצמה את עיניה."
 
פרטים על כתיבתו של ראובן מירן
 
"כתיבתו של מירן מאופיינת בלשון חסכונית ונקייה, אך עם זאת בעלת עוצמה רגשית. יש בה כעין קסם עטוף מסתורין. עיקרה לא בפואנטה או בגילוי מסעיר, אלא ביצירת אווירה חידתית, שבה נדמה כי יש היגיון, אך הוא נסתר מן העין. בולט העיסוק במסעות, הן ממשיים והן הזויים, שבסופם מתגלה עקרון הקיום הפרדוקסלי. בדידותו של היחיד מגולמת בהתכסותו בזהויות שאולות. לעתים קרובות הוא נדרש למפגש עם הזולת הזר, במה שהופך, בניגוד לצפוי, לשעת חסד. ברבות מהיצירות ניצבות דמויות שוליים אבודות, המופנות אל מגע כפוי עם דמויות המרכז. החיכוך הבלתי-נמנע בין אלה לאלה מוביל לסיטואציות שבהן נשמע קולם של המושתקים, ומתברר כי בפיהם דברים משמעותיים. יצירתו ממחישה את ראיית העיניים לצד ראיית הלב, כלומר את השילוב בין תיאור ריאליסטי מדויק להתבוננות אישית מהורהרת. יצירתו קרובה ליצירתו של ישעיהו קורן, במבחר הנושאים, ובעיקר בסגנון. כמו כן אפשר לראות בו את ממשיכו של שופמן, אמן הסיפור הקצר, וכמי שהטרים את הפרוזה הקיומית ה״רזה״ של עוזי וייל, גדי טאוב, ובמידה מסוימת גם את הפרוזה של אתגר קרת." 
[יגאל שוורץ, יובל פז בתוך "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים"]
 
קובץ הסיפורים הקצרים הגלויה האחרונה של רוסיטה ל'אמור הוא ספרו ה-17 של ראובן מירן.