תקציר הספר
 
"דבר אינו דומה לאהבה שמימית יותר מאהבה ללא תקווה... 
מעולם לא היה לאישה רומן כזה בחייה". 
                                                                                           [אונורה דה בלזק, בתוך הספר]
"אפשר לומר על בלזק שהוא עצמו חיפש דמות נשית שתקפל בתוכה את כל צורות האהבה: אם, אחות, חברה, מורה, יועצת, מאהבת, שותפה, את האישה שלא קיימת אלא כאידיאל, כמיתוס, את "הבדויה". 
ההסבר המניפסטי, שמספק הסופר לדינמיקה בתוך המשולש הרומנטי בנובלה המאהבת הבדויה היא הנאמנות המוחלטת של תדיאוש פאז כלפי חברו, אסירות תודה הנובעת מתחושת חוב, על שבמהלך שירותם הצבאי הציל אותו מנפילה בשבי. בשל כך הוא בודה "הרפתקת אהבים" כדי להסתיר את מושא אהבתו האמיתית, קלמנטין, אשתו של אדם לז'ינסקי, ובכך להציל קשר חברות נאמנה ואמיצה בין שני גברים." [מתוך אחרית הדבר]. 
 
מתוך הספר
 
 
"רוזנת, ללכת להיהרג בקווקז ולשאת את הבוז שלך, זה יותר מדי. אני צריך למות כל כולי. הערצתי אותך כשראיתיך בפעם הראשונה, כמו שמעריצים אישה שאוהבים לעד, אפילו אחרי בגידתה, אני, המחויב לגבר, שבחר בך ושאת נישאת לו, אני העלוב, אני המנהל מרצוני, המסור לביתך. בצרה הנוראה הזו, מצאתי חיים מענגים מכול. להיות אצלך גלגל שאי אפשר בלעדיו, הידיעה שאני מועיל להידורך, לרווחתך, הייתה מקור לעינוגים; ואם עינוגים אלה היו עזים בנפשי כאשר היה מדובר באדם, שפטי את מה הם היו בשעה שאישה נערצת הייתה העיקרון והתוצאה שלהם! ידעתי את הנאות האימהות באהבה: הסכמתי לחיות כך. כמו העניים בדרכים הגדולות, בניתי לעצמי בקתה של חלוקי אבן בפאתי אחוזתכם היפה, מבלי להושיט לך יד. מסכן ואומלל, סומא מאושרו של אדם, אני הייתי זה שנותן. אהה! את היית אפופה באהבה טהורה כאהבתו של מלאך שומר, הוא השגיח כשישנת, הוא חיבק אותך במבטו כאשר חלפת על פניו, הוא היה מאושר להיות, את היית שמש המולדת לגולה מסכן זה, הכותב לך בדמעות בחשבו על האושר של הימים הראשונים. בגיל שמונה עשרה לא אהב אותי איש, לקחתי לי למאהבת אידיאלית אישה מקסימה מוורשה, שאליה הבאתי לה את מחשבותיי, את תשוקותיי, מלכת ימיי ולילותיי! אישה זו לא ידעה דבר מכל אלה. מדוע לספר לה?... אני! אהבתי את אהבתי. שפטי, לפי הרפתקת נעורים זו שלי, עד כמה מאושר הייתי לחיות בתחום של קיומך, לאכֵּף את סוסך, לחפש מטבעות זהב חדשות לגמרי בשביל ארנקך, להשפיע בידיעותיי על תועפות שולחנך ועל מסיבות הערב שלך. לראות אותך מאפילה על בעלי רכוש עילאיים בזכות כישוריי. באיזו להיטות אצתי לפריז כאשר אדם אמר לי: "תדיאוש, היא רוצה את זה וזה!" זו אחת החדוות שאין דרך להביען. את רצית זוטות, בזמן נתון, שאילצו אותי לגלות תושייה, למהר החל משבע בבוקר במרכבה; ואיזה נועם ללכת בעבורך! לראות אותך מחייכת בין פרחייך מבלי שתראיני, שכחתי שאיש אינו אוהב אותי... לא היו לי אז אלא שמונה עשרה שנותיי. יש ימים שאושרי סחרר את ראשי, הלכתי, בלילה, לנשק את המקום שרגלייך הותירו בו, בשבילי, עקבות שטופות אור, כמו שפעם עשיתי ניסים של גנב כדי ללכת לנשק למפתח שהרוזנת לדיסלַאס נגעה בו בידיה בפותחה דלת. האוויר שנשמת הדיף ניחוחות; היה בזה בשבילי יותר חיים לנשום, והייתי, כמו שאומרים, מתחת לשמש הטרופית, עמוס באדי בראשית. צריך לומר לך כל זאת כדי להסביר לך את היוהרה המוזרה של מחשבותיי הלא רצוניות. אהיה מת בטרם אגלה לך את סודי! את ודאי זוכרת ימים אחדים מסקרנים שבמִשכם רצית לראות את בורא הניסים שהפתיעו אותך לבסוף. חשבתי, סלחי לי, גברתי, חשבתי שתאהבי אותי. טוב ליבך, מבטייך שאוהב פירש אותם, נראו לי כה מסוכנים בעבורי, שנתתי לעצמי את מלגה, ביודעי שזה מסוג קשרי האהבה שהנשים אינן סולחות עליהם כלל. נתתי אותה לי ברגע שהבנתי שאהבתי נחשפת באופן טרגי. העתירי עליי עתה את הבוז שהשלכת עליי מלוא ידייך מבלי שאהיה ראוי לו; אך דומני שאני בטוח כי בערב שדודתך לקחה עימה את הרוזן, אילו אמרתי לך את מה שאני כותב לך עכשיו, לאחר שאמרתי זאת פעם אחת, הייתי כמו הנמר המבוית שנעץ שוב את שיניו בבשר החי, חש בחומו של הדם, ו...
המסור לך,
תדיאוש פאז."