אחרי "האידיוטים" ו"אנרכיסט" מאת ג'וזף קונרד (נהר ספרים 2014) רואה אור בתרגום עברי ראשון "המלשין". כמאה שנה לאחר פרסומו מעורר הסיפור עניין רב בקרב חוקרי יצירתו של קונרד, המזהים בו את יסודותיה ומאפייניה של הפרוזה הקונרדית ואף רואים בו יצירת מופת בסוגת הסיפור הקצר – - סיפור מהודק ומזוקק. רגשות עזים, אומר קונרד בסיפורו, מתעצמים בעת מצוקה, "על שפתו של קבר" כדבריו, ולא מן הנמנע אפוא שכמוהם מִתלטשת גם אמנות הסיפור הקצר. "המלשין" הוא הוכחה יפה לכך.
 
הסיפור מוגש לנו באמצעות מסַפר עלום שֵם, השומע אותו מפיו של אנרכיסט המכונה מר X ולאחר שסיפר אותו כבר לחברו, האנונימי גם הוא. מר X מספר את סיפורו בשוויון נפש גם כשהוא מדבר על אהבה, בגידה או מוות. את הרגשות האנושיים האלה המפעימים מעביר לנו ג'וזף קונרד דרך עדשות אובייקטיביות כביכול, המקהות את עוקצם ויוצרות תחושה של ראיית מציאות אירונית מפוכחת.
 
הסיפור נכתב במקור עבור כתב העת האמריקני Harper's Magazine מתוך מצוקה כספית.
 
לסיפור נלווית אחרית דבר מאת ניצה פלד וראובן מירן.
 
מתוך הספר
 
מר X הגיע אלי בעקבות מכתב המלצה מחבר טוב שלי בפריז, במיוחד כדי לראות את אוסף פסלי הברונזה והפורצלן הסיניים שלי.
 
החבר שלי בפריז גם הוא אספן. הוא לא אוסף פסלי ברונזה ולא פסלי פורצלן, לא תמונות, לא מדליות ולא בולים, שום דבר שאפשר להעביר הלאה בהלמות פטיש במכירה פומבית. מן הסתם היה דוחה בפליאה כנה את תיוגו כאספן. ובכל זאת, זה מה שהוא, מטבעו. הוא אוסף מַכָּרים. מדובר בעבודה עדינה. הוא משקיע בה סבלנות, תשוקה ונחישות של אספן מוזרויות אמיתי. בּנֵי מלוכה האוסף שלו אינו כולל. אני חושב שאלה אינם די נדירים ומעניינים בעיניו, אך מלבדם הוא כבר פגש ושוחח עם כל מי שראוי להכיר מכל סיבה סבירה שהיא. הוא מתבונן בהם, מקשיב להם, חודר לתוכם, אומד אותם, ומאחסן את הזיכרון ביציעי מוחו. כבר זמם, תִחבֵּל ונדד בכל רחבי אירופה רק כדי להוסיף לאוסף שלו מכרים אישיים נכבדים. 
 
בהיותו איש אמיד, מקושר היטב ונטול דעות קדומות, האוסף שלו שלם למדי וכולל אובייקטים (או שמא עלי לומר סובייקטים?) שערכם אינו מוכּר בקרב סרי הטעם והם לעתים קרובות זרים לכל תהילה המונית. מובן שבפריטים אלה החבר שלי גאה במיוחד. 
 
[...] 
 
אכן. הוא היה המלשין. בלתי נלאה, מסוכן, ערמומי ושיטתי ביותר. גאון הבוגדים. ויחיד במינו, למזלנו. האיש היה פנאט, כפי שכבר אמרתי לך. ושוב למזלנו, הוא התאהב בפוזות המושלמות והתמימות של הבחורה הזאת.
 
[...]
 
באשר לעומק המלכודת שבה הוא נפל, ההסבר טמון בהכרח בעובדה ששני רגשות בעלי שיעור כובש שכזה אינם יכולים להתקיים בו זמנית בלב אחד.