"העם המחוצף" שונה בתכלית מספריו עד כה של יהודה באואר – מגדולי ההיסטוריונים של השואה במאה ה-20. באואר מתבונן בתולדות העם היהודי בדרך ביקורתית מושחזת ובסגנון רווי הומור ואירוניה, מתוך זעם נלהב שנובע מאהבה עמוקה. מי שמבקשים לדעת ולהבין מי אנחנו והיכן אנחנו חיים – אינם יכולים שלא לקרוא את הספר הזה.
 
כך כותב באואר במבוא לספר:
"אני מודה שהספר המוצג פה לפני הקורא הוא בעצם מעשה רמייה. היסטוריון של השואה, מלאכתו מבוססת על מציאת תיעוד שיוכיח את תקפות התיאורים והניתוחים של מאורעות היסטוריים, והנה כאן הוא מציג ספר חף כמעט מהערות שוליים. היסטוריון שטוען טיעונים, אך אינו מטריח עצמו להוכיח אותם על ידי ציטוטים מתאימים, הסתמכות על בני סמכא בעניינים שבהם הוא דן, וכיוצא באלה. זה היסטוריון זה? יאמרו המלעיזים; לוּ היה צעיר יותר, אין ספק שהיה צריך לשלול ממנו את זכות ההוראה באוניברסיטה. ואני מסכים עם ביקורת כזאת, כי אכן כך הדבר: אני מציג כאן תזות ודעות בלא להוכיח אותן בדרך המקובלת."
 
פרופ' יהודה באואר נולד בפראג, ב-1926, ועלה ארצה, עם הוריו, בראשית 1939. לאחר שירות בפלמ"ח למד בבריטניה, לחם במלחמת העצמאות, והצטרף לקיבוץ שובל, בו היה חבר במשך 41 שנים. הוא מונה לפרופסור מן המניין ב-1977, ולימד ב"מכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית, עד היציאה לגמלאות. חתן פרס ישראל ב-1998. כיום הוא יועץ מדעי של יד ושם, וחבר האקדמיה למדעים. ספריו שיצאו לאור בעברית:
- "דיפלומטיה ומחתרת" – ספרית פועלים, 1961
- "הבריחה" – מורשת וספרית פועלים, 1970
- "השואה – היבטים היסטוריים" – מורשת וספרית פועלים, 1982
- "תגובות בעת השואה" – משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1983
- "יהודים למכירה?" – יד ושם, 2001
- "הרהורים על השואה" – יד ושם ואוניברסיטת בן גוריון, 2008
- "מות העיירה" – יד ושם, 2011
 
ספרים נוספים יצאו לאור באנגלית ובגרמנית (ותורגמו לשפות נוספות).
 
ככה זה נפתח
 
ראוי להתחיל את סיפור היהודים, תולדותיהם וגורלותיהם מהמקום בו אנו נמצאים עתה. הרי משמעותו של הסיפור הזה, אם אכן יש לו משמעות כלשהי – אינני בטוח אם יש לו או שמא הוא סתם סיפור מרתק שאנחנו חלק ממנו – מתומצתת באמירה הפשוטה: אנחנו כאן. ואל נקל ראש באמירה פשטנית, טאוטולוגית זו, שהרי, כפי שעוד נראה, השם "ישראל" הוזכר בשנת 1208 לפני הספירה, בכתובת שפַּרעה מֶרנֶפּתַח ציווה לחרוט במצרים לאחר מסע בארץ כנען: "ישראל הוּשׁם, אין לו זרע" (לא ברור אם התכוון לדגן או להמשך ביולוגי), הוא כותב. ואילו אני, הקטן, כותב שורות אלה ב-2012, כלומר: 3220 שנים אחרי שהאיש התיימר להרוס את "ישראל". ואני יושב בירושלים, במדינת ישראל, ובדומה לרוב האזרחים היהודים במדינה הזאת מקלל, מקטרג, נואש, זועם, לעתים מתלהב ומזדהה. אין אנו יודעים מה היה אותו "ישראל" שהפרעה המכובד טען להשמדתו, אך סביר להניח שמדובר בשבט או שבטים, ויותר מסביר להניח שמן הקבוצה השבטית הזאת התפתח והרבה-הרבה יותר מאוחר התגבש העם היהודי, שהשתנה, גדל, הצטמצם, הצליח ונכשל, נהרס וקם, נשחט וסבל, התעמר, התאכזר והִפלה – בקיצור, התנהג ומתנהג כעמים רבים אחרים. עד שהגענו הלום, כלומר: למדינה זאת שאנו חיים בתוכה. אודה ולא אבוש: לו יכולתי לבחור בקֶרב איזה עם אני רוצה להיוולד, הייתי בוחר בעם זה, שהוא מרתק, מרגיז, מלהיב, שנוא ואהוב, כמוני כנראה.
 
ועוד אודה: מעולם לא התלהבתי מממשלה כלשהי או מהנהגה שהייתה לנו אי פעם, מאז 1948 ואף קודם לכן. נכון, אינני אובייקטיבי. השתתפתי בכל האירועים מאז התגייסתי לפלמ"ח ב-1944. תמיד הייתי באופוזיציה, כמעט תמיד מהצד השמאלי של המפה. בגילי המתקדם – אני יליד 1926 – אין לי כל כוונה לשנות את גישתי הביקורתית. אני חושש מפוליטיקאים, גם מאלה שאני מצביע עבור מפלגותיהם – אף שאחדים מידידי הקרובים הם פוליטיקאים. אני מצביע, משום שאני מצדד בדבריו של צ'רצ'יל שאמר כידוע, שהדמוקרטיה היא הגרועה מכל צורות השלטון, לבד מכל החלופות האפשריות לה.
 
לא יעלה על דעתי לדון בתולדות העם הזה ללא התייחסות להווה שלו – מכאן הפתיחה האקטואלית – שכן תולדות מדינת ישראל במהלך השנתיים-שלוש שבהן כתבתי דברים אלה הן המשך לסיפור שמתחיל לפני 3,220 שנים – כך על פי התיעוד היחיד הנמצא בידינו. [...]