תקציר הספר
 
סיפורו של העיתונאי ההרפתקן ג'רמיה נ' ריינולדס (1799–1858), "מוקה דיק או הלווייתן הלבן מהאוקיינוס השקט; דף מפרק יומן", ראה אור בכתב העת הספרותי הנפוץ "נִיקֶרבּוֹקֵר" הניו יורקי, ועשתה לו פומבי לראשונה בדמיונם של שוכני יבשה בשנת 1839. אלא שבין יורדי ים בני נַנְטָקֵט הוא נודע עוד מראשית המאה, אז פגשו בו לראשונה באזור האי מוצ'ה (מוקה בהגייה אמריקנית) הסמוך לצ'ילה, ונעשו לאויבים מרים. הלווייתן העצום, משונה המראה ועז הרוח, נארג להווי חייהם כדמות מיתית, מושא יראה וכיסופים, הגביע הקדוש של קברניטי ציידות לווייתנים. סיפרו עליו שחמק ממאה ניסיונות צייד, ושהטביע לא פחות מעשרים ספינות. אף האיש שקטל את מוקה דיק, המספר הפנימי בסיפורו של ריינולדס, מצייר בעלילתו אותה מטפוריקה נושנה מתקופת האבן הקדומה: חיה כבירה ולעומתה ציידים זעירים. גדולתו ואימתו של הטבע לעומת קטנותו (ונועזותו) של האדם. אותו סיפור אפי ידוע, שסיפרו בדרכם גִלגָמֵש וח'וּמְבָּבָּה, אודיסאוס והקיקלופ, אחאב ומובי דיק." אין ספק שהרמן מלוויל הכיר את סיפורו של ריינולדס, והשתמש בחומריה בכתיבת האפוס המודרני שלו: "מובי דיק או הלווייתן" (1851). מקובל לראות במוקה דיק אביו הביולוגי של האנטגוניסט המפלצתי מהרומן האמריקני הגדול. [יהונתן דיין, מתוך ההקדמה לספר] 
 
מתוך הספר
 
"ציידת הלווייתנים התגלתה כספינה גדולה, מצוידת כהלכה, שבעליה יושב בניו יורק, וקברניטה נמנה עם הזן המצוי לרוב בפיקוד על כלי שיט מעין זה; ישיר, חסר פניות, נבון ובקיא בכל העניינים הקשורים למשלח ידו. אבל מה נאמר על החובל הראשון שלו, או כיצד נתאר אותו? לא יועיל לנסות לצייר את דיוקנו על דרך ההשוואה כי כמוהו לא ראינו מעולם, ותיאור מפורט, מדויק ככל שיהיה, לא יטיל אלא צל חיוור של מעשה המרכבה שהקרינה דמותו יוצאת הדופן. נראה שעמד בשנתו השלושים וחמש. למסקנה זו למעשה הגענו הודות לעזות צלילותן של עיניו הבורקות, ולא בזכות קלסתרו הכללי, ששמשות יוקדות וסופות כפור חרשו בקמטי גיל מתקדם וקבעו בו שיזפון שחום, כזה של האינדיאני. קומתו, שהייתה נמוכה מעט מהממוצע, נראתה כמעט גמדית בשל רוחבן העצום של כתפיו הכבירות, ואילו אורכן החריג של הזרועות המשוחררות שנתלו מהן, אשר נראו עסוקות גם בשעת מנוחה, שיוו לגזרתו השרירית והגסה מראה גרוטסקי ומביך עד אין לתאר. הוא הפליג כה וכה כמלח, ומעולם לא שאף לפקד על ספינה. ולעולם לא יחליף את התחושות הסוערות בדמו בעת מרדף אחר להקת לווייתנים, גם לא תמורת התהלכות קברניטית על סיפון העשירה מספינות הסוחר שחוצות את האוקיינוס השקט. על פי אמות המידה של הפילוסופיה שלו, ציד לווייתנים הוא המכובד והגברי מכל סוגי הציד המתנהלים תחת השמש. לכן היה גאה מאוד במשלח היד האצילי שבו עסק בעשרים השנים האחרונות, אם לא למעלה מזאת, שבמהלכן, אם נקבל את עדות אומדניו, לא קם איש בצי הראשתנים האמריקני שהשתווה לו במספר הלכידות, או ההרפתקאות הפרועות שזימנה לו עבודתו המסוכנת. אמת, זהות זיקותיו, מחשבותיו ורגשותיו עם משלח ידו הייתה כה מלאה, וכה עמוקה הייתה הכרתו עם אורחותיהם ויצריהם של מושאי מרדפיו, וכה מעט הבין בענייני העולם הזה, עד שבעל כורחנו נאלצנו להחריגו ממשפחת האדם הפשוט ולסווגו כבריית ביניים שבין אדם בן ימינו ובין אדם קדמון. 
מייד כשפתח בקריירה הימית שלו, כדי להראות כי אינו פוחד מפני הלווייתן – חובת הוכחה מעל ומעבר לכל ספק המוטלת על כל צייד לווייתנים – הרהיב, אגב התערבות, לנגוח בחרטום סירתו בצידו של לווייתן בוגר, לנתר מהדופן אל גב הדג, לנעוץ בו את רומחו, ולשוב לסירתו בשלום. הוא נטל על עצמו את המשימה הזאת, הנועזת שבנועזות, ועמד בה. לכל הפחות, כך תועד המקרה ביומנו, והוא נכון להעיד בשבועה בדבר אמיתותו. 
אף על פי כן, אין כל ספק שאת שיאן של הרפתקאותיו מסמן ניצחונו על מוקה דיק הנורא."