תקציר הספר
 
"כן," אמר הדוקטור, לוחץ את קצות אצבעותיו בתקיפות נרעדת על הדופק בידי ומביט היישר קדימה אל אישוני עיניי. "כן, אני מבין: כל הסימפטומים מצביעים ללא ספק על מסקנה אחת ויחידה – המוח. אדוני היקר, עבדת קשה מדי. אתה משמש דוגמה מסוכנת לכל שאר העולם בעידן זה של עסקים ושל רעש והמולה. המוח שלך נמצא בעומס יתר – זו תלונתך. עליך לתת לו לנוח – זאת התרופה עבורך."
"אתה מתכוון," שאלתי, "שעליי לשתוק ולא לעשות כלום?" 
"בדיוק כך," ענה הדוקטור." [וילקי קולינס, מתוך הספר]
 
וילקי קולינס (1824–1889) היה סופר ומחזאי אנגלי נחשב. בין ספריו הידועים שאף תורגמו לעברית: "האישה בלבן" ו"אבן הירח". הוא מספר לנו בהומור מושחז על זריקת ההרגעה הנפוצה לנפשנו המוטרדת, בניסיון לחיות בהרמוניה עם קרובינו, עם סביבתנו ובעיקר עם עצמנו. ונשאלת השאלה, האם אומנם קיימת הרמוניה בעולם של טורף ונטרף במרוץ העכברים להשיג את השלווה? קולינס מלמד אותנו לא ללכת בדרכו משום שאין בסופה הישג. [...] הכמיהה המודרנית לחזרה אל הטבע ואל פשטות החיים כבריחה מהמיית העיר, מהמולתה ומצפיפותה מוכרת לכולנו. אלא שידוע גם שמה שנראה מבחוץ כלל אינו דומה למציאות בכפר הנידח. מלחמות ההישרדות הפיזית והנפשית חיות ובועטות בכל מקום על פני כדור הארץ ואין מפלט. [סמדר גונן מתוך אחרית הדבר].
 
 
מתוך הספר
 
אנחנו מוצאים כפר נאה ומבודד. מקום מקסים, מלא בקוטג'ים מסוככים במטפסים על הדלתות, כמו בשיעורים ראשונים קלים לציור בספרי ההעתקים של מאסטרים לציור. אנחנו מוצאים פונדק פשוט – בדיוק מסוג הבית שסופרים אוהבים מאוד לכתוב עליהם, עם וילונות צחים כשלג ומצעים מבושמים בלבנדר, והמטרונית בעלת הבית והשלטים המשעשעים. האֵליסיוּם* נקרא נַגְסְ־הֵד.** האם לנגס־הד יש מקום עבורנו? כן, עם חדר שינה משיב נפש וסלון נאה. מייד אשתי משחררת את מצנפתה ומסתדרת בנוחות בבית. היא מנידה בראשה אליי במבט ניצחון. כן, יקירתי, במקרה זה אני לגמרי מסכים עימך. כאן מצאנו שלווה מוחלטת. כאן נוכל להבטיח ציות להנחיות הדוקטור. כאן, סוף סוף, גילינו – את הלא־הכלום.
לא־כלום! האם אמרתי לא־כלום? אנחנו מגיעים לנגס־הד מאוחר בערב, שותים תה, הולכים למיטה עייפים ממסענו, ישנים בנעימות עד השעה שלוש לפנות בוקר בערך, ובשעה זו מתחילים לגלות שיש למעשה רעשים אפילו בכפר המרוחק והנידח. יש להם עופות בנגס־הד; ובשלוש לפנות בוקר התרנגול מתחיל לקרוא והתרנגולות לקרקר מתחת לחלוננו. פסטורלי, יקירתי, ומרמז על ביצים לארוחת הבוקר, שהמוניטין שלהן מעבר לכל חשד, אבל הייתי מעדיף שהעופות העליזים הללו לא היו מעירים אותנו מוקדם כל כך. האומנם יש בנגס־הד כלבים ואהבהבים, שמשתדלים לנבוח ולגבור על קריאות התרנגול וקרקור התרנגולות העליזות? הייתי צריך להישמר מפני האפשרות לשגות, אולם נדמה לי שאני שומע שלושה כלבים. כלב צווחני נובח במהירות; כלב מלנכולי מיילל במונוטוניות; וכלב צרוד הפולט נביחות במרווחים כמו יריות מכונת ירייה. האם זה יימשך זמן רב? נדמה שכן. יקירתי, אם תתייחסי לפנקס הכיס שלך, אני סבור שתמצאי שם שהדוקטור המליץ על שעות מוקדמות. לא נתמרמר ולא נתלונן על הפרעת שנת הבוקר שלנו. נהיה מרוצים ורק נאמר שהגיע הזמן לקום.
ארוחת בוקר. ארוחה מעולה, בואי נתמהמה עימה כל עוד אנו יכולים – בואי נתמהמה, אם אפשר, עד שהשלווה המנומנמת של צהרי היום תתחיל לשקוע מעל הכפר המבודד הזה. מוזר! כעת אני חושב על זה שוב, האם שמעתי או לא שמעתי הלמות פטיש מתמדת על הדרך? אין כאן בתי מלאכה במקום השלֵו הזה, לא נבנים בתים חדשים. עדיין יש הלמות פטיש שאם אעצום את עיניי, אני כמעט יכול לדמיין שאני בקרבת אזור רציפים. גם כרכרות. מדוע כרכרה שעושה כה מעט רעש בלונדון, מרעישה כל כך כאן? האם אבק הדרך מתנפץ לאבקה שנושרת בקול רם עם כל סיבוב של הגלגלים הכבדים? האם העגלון מצליף בשוטו או יורה כדורים כדי להאיץ בסוסיו? הבאים בתור, ילדים. הם רק חמישה, והם לא הצליחו בחצי השעה האחרונה להסכים ביניהם באיזה משחק לשחק. בשני מצבים בלבד נראה שהם תמימי דעים – הם כולם מסכימים לעשות רעש, ולעצור להרעיש מתחת לחלוננו. אני חושש שאני מסתכן בשכחת אחת מההנחיות של הדוקטור: נראה לי שאני ממש מרשה לעצמי להתעצבן. 
 
_______________________________________________________
* גן עדן היווני, משכן המאושרים לאחר המוות. [כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם צוין אחרת].
** Nag's Head, ראש הסייח.