תקציר הספר
 
מסע בן אלף וחמש מאות ועשרה מָיילים מקונטיקט לאלבמה, עשרים ושבע וחצי שעות הרפתקה משעשעת, עוקצנית, מושחזת של הזוג המפורסם ביותר בספרות האמריקנית בגרוטאה יוקרתית שידעה ימים טובים יותר. הנסיעה התקיימה בקיץ 1920 ופיצג'רלד מנצל את המסגרת לתיאורי טבע מרתקים לאורך הדרך, לתיאור האנשים שבהם נתקלים וההרפתקאות שחווים בני הזוג, ומתוך כך משתקף המתח הפנימי המתמיד בין שלוש הדמויות הקבועות בסיפור: זלדה, סקוט ומכוניתם, הגרוטאה המקרטעת. המבנה של סיפור מסע מאפשר למחבר לתאר בהומור ובציניות את המתחים הבין־גזעיים בין לבנים לשחורים, את תחושת העליונות של הצפון כלפי הדרום, את המשבר שפקד את הדרום, שלא התאושש עדיין ממלחמת האזרחים, וכמובן את יחסיו המורכבים, בלשון המעטה, עם אשתו.
 
מסע הגרוטאה המתגלגלת מצטרף לז'אנר סיפורי מסע ברחבי ארצות הברית שנכתבו על ידי כמה סופרים אמריקנים בעלי שם כמו טום וולף, ג'ק קרואק ואחרים.
 
מתוך הספר
 
"קרני השמש שדגדגו את עיניי העצומות בשעה האחרונה היכו אותן לפתע כמכות פטיש רחבות. החדר התמלא באור והצללים על גבי הקירות התחלפו לצערי באור בוהק של שעת הצהריים.
 
התעוררתי לעולם הנורמלי של מדינת קונטיקט.
 
כפי שהיה ברור, זלדה כבר הייתה ערה, כי תוך דקה היא נכנסה לחדרי בעודה שרה בקול רם. שיהיה ברור: כאשר זלדה שרה בקול נמוך – אני נהנה להקשיב; אבל כאשר היא שרה בקול רם, גם אני שר בקול רם לצורך הגנה עצמית. כך התחלנו לשיר שיר על אודות ביסקוויטים.[1]  השיר עסק בכך שבמדינת אלבמה כל האנשים הטובים אוכלים ביסקוויטים אלה לארוחת הבוקר וזה הופך אותם לאנשים יפים, נעימים ושמחים – ואילו במדינת קונטיקט כולם אוכלים בֵּייקון, ביצים וטוסט – וזה הופך אותם לזעפנים, משועממים ואומללים – בייחוד אם במקרה הם אנשים שגדלו על ברכי הביסקוויטים.
 
לבסוף השיר הסתיים ואני שאלתי אם היא בקשה מהמבשלת –
 
"אוי, היא אפילו לא יודעת מה זה ביסקוויט," נכנסה זלדה בבוטות לדבריי "והלוואי שבכלל היו לי קצת אפרסקים."
 
או אז עלה על דעתי רעיון פרוע וברוב זוהרו נפנפתי בו לפניה.
 
"אני אתלבש," אמרתי בקול חרישי, "ואנחנו נרד למטה, ניכנס למכוניתנו, אשר אני שם לב שהושארה בחצר אמש, אף שהיה זה תורך להחנות אותה במקומה אבל היית מדי עסוקה, נושיב את עצמנו על המושב הקדמי וניסע מכאן למונטגומרי, אלבמה, מקום שבו נאכל ביסקוויטים ואפרסקים."
 
לשביעות רצוני חשבתי שזלדה התרשמה כיאות מדבריי, אבל היא רק הביטה בי בפליאה ואמרה: "אנחנו לא יכולים. המכונית לא תגיע רחוק כל כך. וחוץ מזה, עדיף שלא נעשה את זה."
 
אני הבנתי שאלה הם רק נימוקים פורמליים.
 
"ביסקוויטים," אמרתי ברמיזה, "אפרסקים! צהובים וורודים, מפתי – "
 
"לא, אל תגיד!"
 
"קרן שמש מחממת. נוכל להפתיע את אביך ואת אימך. אנחנו פשוט יכולים לא לכתוב להם שאנחנו באים, ואז שבוע מהיום נתגלגל אל מפתן ביתם ונאמר שלא מצאנו שום דבר לאכול בקונטיקט, ולכן חשבנו לקפוץ אליהם ולאכול כמה ביסק – " 
 
"זה יהיה מהלך טוב?" שאלה זלדה מתוך תקווה לזכות בנימוקים מעודדים.
 
התחלתי לצייר בפניה תמונה שמימית: איך נתגלגל דרומה לאורכן של שדרות זוהרות של ערים רבות, ואחר כך נעבור בנתיבים שקטים ובשבילים ריחניים, שבהם ענפי היערה ילטפו את שערנו באצבעותיהם הלבנות ויוליכו אותנו דרך ערים כפריות, צבועות בגוני אדום מאפי, ושם יביטו בנו במבט משתאה מתוך כלובי קש אווזים צעירים בעודנו חולפים על פניהם במסע ניצחון.
 
"כן," היא הביעה התנגדותה בצער, "אלמלא המכונית." 
 
וכך אנחנו מגיעים אל 'הגרוטאה המתגלגלת'.
 
-----------------------
[1] ביסקוויטים – מדובר בביסקוויטים אווריריים האפויים בדרך כלל בבית. הם רכים, רוויי חמאה ומלוחים מעט. הם מתאימים בעיקר לארוחת בוקר ועדיף לאכול אותם חמים עם גבינה או ריבה או דבש, מלווים לעיתים באפרסקים. נהוג לאכול אותם בעיקר בדרום ארצות הברית.