תקציר הספר
 
"החירות המודרנית היא חירות אינדיווידואלית. החירות הפוליטית נועדה להבטיח אותה; ומכאן היא נחוצה. אך לדרוש מעמי התקופה שלנו להקריב את כל חירותם האינדיווידואלית למען החירות הפוליטית, כדרכם של עמי קדם, זו הדרך הבטוחה ביותר לנתק אותם מהראשונה, ולאחר זמן קצר לחטוף מהם גם מהשנייה. אתם מבינים, רבותיי, כי אבחנותיי לא נועדו כלל להקטין את יוקרתה של החירות הפוליטית. אינני גוזר מהעובדות ששטחתי בפניכם את המסקנות שאחרים גוזרים מהן. נפשות אלה מסיקות כי מאחר שבני העת העתיקה היו חופשיים, ומאחר שאנחנו לא מסוגלים עוד להיות חופשיים כמותם, מכאן שנגזר עלינו להיות עבדים. אנשים אלה היו רוצים לבסס משטר חברתי חדש בעל מספר קטן ביותר של יסודות השייכים, רק הם, למצבו של העולם בימינו. יסודות אלה הם הדעות הקדומות שנועדו להפחיד את בני האדם, אגואיזם שנועד להשחית אותם, כסילות כדי לשלול מהם את בינתם, תענוגות גסים כדי להשפיל אותם, עריצות כדי להנהיג אותם". [בנז'מן קונסטאן, מתוך הספר]
 
 
מתוך הספר
 
רבותיי,
ברצוני להציע לכם מספר הבחנות, שהן עדיין חדשות למדי, בין שני סוגי חירות אשר ההבדלים ביניהם לא זכו עד היום לתשומת לב, או לפחות זכו לתשומת לב מועטה מדי. החירות הראשונה היא זו אשר מימושה הייתה יקרה ביותר לעמים העתיקים; השנייה היא זו אשר ההנאה ממנה זכתה להערכה בקרב האומות המודרניות. מחקר זה, אם אינני טועה, חשוב משתי בחינות.
ראשית, הבלבול בין שני סוגים אלה של חירות נעשה בקרבנו, בימיה המפורסמים של המהפכה שלנו, למקורם של פגעים רבים. צרפת ראתה עצמה מותשת כתוצאה מניסויים חסרי תועלת, בזמן שיוזמיהם, אשר הוטרדו מחוסר הצלחתם, ניסו לאלץ אותה ליהנות מהטובין שאותם לא רצתה ולשלול ממנה את אלה שאותם ביקשה. שנית, כפי שנקראנו על ידי המהפכה המאושרת שלנו (אני מכנה אותה בזאת מאושרת, למרות הפרזותיה, מאחר שאני נותן את תשומת ליבי לתוצאותיה) ליהנות מפירותיה של ממשלה ייצוגית, יהיה זה מסקרן ושימושי להבין מדוע ממשלה זו, היחידה אשר תחתיה מסוגלים אנו למצוא בימים אלה מידה כלשהי של שלווה וחירות, נותרה בלתי ידועה כמעט לחלוטין בקרב האומות בנות החורין של העידן העתיק. ידוע לי כי ישנם המתיימרים לאתר את עקבותיה בקרב מספר עמים עתיקים, ברפובליקה הלקדאימונית (הספרטנית) או בקרב אבותינו הגאלים, אך דבר זה יסודו בטעות.
המשטר הספרטני היה אריסטוקרטיה נזירית ובשום פנים ואופן לא ממשל ייצוגי. כוחם של המלכים נותר מוגבל, אך הוא הוגבל על ידי האֵפורים, ולא על ידי אנשים שהוסמכו למטלות הדומות לאלה אשר בימינו ניתנות בהליך של בחירות למגיני החירות שלנו. האֵֵפורים, לאחר שהוקם מוסדם על ידי המלכים, נבחרו בידי העם, אך מספרם לא עלה על חמישה. סמכותם הייתה דתית באותה מידה שהייתה פוליטית. הם אף לקחו חלק במנהל הממשלתי, כלומר ברשות המבצעת, ועקב כך זכות היתר שלהם, בדומה לזו של כמעט כל המגיסטרטים העממיים ברפובליקות העתיקות, הייתה רחוקה מלשמש מחסום כנגד העריצות ונהפכה לעיתים בעצמה לעריצות בלתי נסבלת.
המשטר הגאלי, אשר דמה מאוד למשטר אשר כמה מאיתנו היו רוצים לשוב אליו, היה תאוקרטי ובה בעת מיליטריסטי. הכוהנים נהנו בו מכוח בלתי מוגבל. המעמד הלוחם, או האצולה, החזיקה בפריווילגיות פוגעניות ודכאניות בהחלט. לעם לא היו כל זכויות וכל הגנות. ברומא הטריבונים שירתו, עד נקודה מסוימת, תחת חובה ייצוגית. הם שימשו כסוכניהם של אותם פלבאים, שאותם האוליגרכיה – שאיננה משתנה על פני העידנים – הכניסה תחת שעבוד. העם, מכל פנים, זכה במימוש של חלק גדול מזכויותיו הפוליטיות באופן ישיר. הוא התאסף כדי להצביע על חוקיו, כדי לשפוט את הפטריקים שעמדו בפני אישום: באופן זה לא היו ברומא אלא סימנים קלושים של מערכת ייצוגית.
מערכת זו היא תגלית מודרנית, ואתם תראו, רבותיי, כי מצבו של המין האנושי בעידן העתיק לא אפשר את כינונו והקמתו של מוסד מסוג זה. העמים העתיקים לא יכלו לחוש בנחיצותו או להעריך את יתרונותיו. ארגונם החברתי הוביל אותם לרצות בחֵירות שונה באופן מהותי מזו שמבטיחה לנו שיטתנו. ההרצאה הערב תוקדש להוכחת אמת זו.
שאלו עצמכם ראשית, רבותיי, כיצד מבין כיום אנגלי, צרפתי או תושב ארצות הברית של אמריקה את המילה חירות. בשביל כל אחד מהם תהיה זו הזכות לא להיות נתון אלא לחוקים, לא להיות עצור, מעוכב או מומת, או להיות חשוף להתעללות מכל סוג על ידי רצונו השרירותי של יחיד אחד או כמה מהם. זוהי הזכות של כל אחד ואחד לבטא את דעתו, לבחור את עיסוקו ולבצע אותו, להחזיק ברכוש ואפילו לחבל בו, ללכת ולבוא בלי להזדקק לרישיון וללא צורך לדווח על מניעיו או על צעדיו. חירותו של כל אדם היא הזכות להתאגד עם יחידים אחרים, אם כדי לקדם את ענייניו ואם פשוט כדי להעביר את זמנו בצורה התואמת ביותר לנטיותיו ולתשוקות ליבו. ולבסוף, זוהי זכותו של כל אחד להשפיע על ניהול הממשל, אם באמצעות בחירה של חלק או של כל פקידי שלטון ואם באמצעות נציגויות, עתירות ודרישות שבהן חייבות הרשויות להתחשב, פחות או יותר. 
השוו נא את החירות הזאת לזו של בני העת העתיקה.
 
פרטים על המחבר
 
בנז'מן קונסטאן (1767–1830) היה הוגה דעות, מדינאי, אינטלקטואל וסופר צרפתי יליד שווייץ. הוא נחשב למייסד הזרם הליברלי בצרפת, הצטיין בפרגמטיזם פוליטי ובניתוח של תופעות פוליטיות בדגש על התוצאות שלהן. הוא נטה בעקביות לכיוון של מונרכיה חוקתית שמשלבת אלמנטים דמוקרטיים וייצוגיים לצד מוסדות חברתיים מסורתיים. התמיכה שלו בחירות הפרט, כמו שאפשר לראות בטקסט שלהלן, נגזרת פחות מעקרונות מופשטים ויותר מתמיכה ב"מה שעובד", עם מבט היסטורי מפוכח שמדגיש את הייחודיות של כל תקופה היסטורית וסביבה חברתית.