תאופיל גוטייה (1872-1811) - הסופר והמשורר הנודע והנחשב היה גם גדול מבקרי המחול במאה התשע עשרה. הוא ליווה בלשונו השנונה ובקולמוסו המושחז את פריחתו של הבלט הרומנטי בפריז.
 
ביקורות המחול של תאופיל גוטייה הן מקור ראשון במעלה לחוקרי הבלט הרומנטי, אך אישיותו הכריזמטית, הנשקפת מסגנונו המפוכח, השנון והאירוני, היא ההופכת את רשימותיו לטקסטים מרתקים גם היום. גוטייה הניח את היסודות לביקורת המחול המודרנית, והיה ראשון מתוך שורה ארוכה של מבקרים שהתייחסו לריקוד כאל פרקטיקה פואטית.
 
המבחר שתורגם להלן מתייחס ברובו לבלרינות המובילות של הבלט הרומנטי בפריז וליצירות המרכזיות של התקופה, אך כדי להרחיב את היריעה נכללו בו גם קטעים אחדים הנוגעים למבצעים שוליים וליצירות שירדו לטמיון. גוטייה פרסם את רוב מאמריו בעיתונות היומית (בעיקר בעיתון La Presse, 1855-1836). [ל. ב. ה.]
 
ליאורה בינג-היידקר מורה לבלט, מסאית, מתרגמת ומשוררת שתרגמה מבחר מכתבי מַלַרמֶה וּואלרי ("על הריקוד", הקיבוץ המאוחד, 2011), קיבצה באסופה זו מבחר מרשימותיו השנונות של גוטייה על מחול, בתוספת מבוא מאיר עיניים, נספחים והערות, המובאים כאן לראשונה בעברית.
 
ככה זה נפתח
 
אם אינכם מאובּן מסוג דוּגוֹנג, קבורים עמוק בשכבה השלישונית, ודאי ראיתם את הרקדנים הספרדים; הזוג המקסים קַמְפְּרוּבִּי ודוֹלוֹרֶס; אם עשיתם את הטעות הנוראה ולא הזמנתם מבעוד מועד מושב או תא בתיאטרון ה"וַרְיֶטֶה", שעה ששני פרפרים זוהרים אלה הברישו בקצות כנפיהם הגולשות בפרץ פייטים את הקרשים המאובקים, שכמעט קרסו תחת כפכפי העץ הכבדים של פרא אדם זה, אוֹדְרי, אנטינואוס של הטבחים, תוכלו רק להכות על חזותיכם בסלע לאות חרטה, כמו הרונימוס הקדוש, ולתלות את עצמכם היטב על מסמר חזק, כשעניבת קנביס חדשה כרוכה לצוואריכם, כדי ללמד את ראשיכם מהו משקל רגליכם, שכן הפסדתם את אחת ההופעות המרהיבות והפיוטיות ביותר בתבל. 
 
יודעים אתם כמה נתעב מראהו של הרקדן המצוי, גולם מגודל בעל צוואר ארוך ואדום מנופח משרירים, הבעה טיפוסית ומקובעת של שופט, עינים כעיני האמייל של בובת קפיץ, שוקיים עבות כשל שַׁמש כנסייה שווייצרי, זרועות כיצולי עגלה ובנוסף, התנועות החדות הגדולות, מרפקים וכפות רגליים ישרי זווית, גינונים של אדוניס ושל אפולו, רונד-דה-ז'אמְבּ, פירואטים ומחוות אחרות של בובות ממוכנות. אין דבר מחריד יותר, ובאמת אינני יודע כיצד אפשר להימנע מליידות בו תפוחים טריים וביצים קשות, במקום מטר הפרחים המקובל באופרה.
 
ריקודו של סניור קַמְפְּרוּבִּי נעים לעין בדיוק כמו ריקודה של אישה, ועם זאת הוא שומר על האופי ההרואי והג'נטלמני של תנוחותיו, שאין לו דבר עם העמדת הפנים המטופשת של הרקדנים הצרפתים. 
 
והרקדניות, איזו עדה עלובה! איזה כיעור, אומללות, דלוּת צורות מעוררת חמלה: הן רזות כלטאות שהורעבו זה שישה חודשים; וכשמתבוננים בהן ללא מִשקפת בשיא ריקודן, שדיהן, הניכרים בקושי במערבולת השברירית של זרועותיהן ורגליהן, מקנים להן מראה של עכבישות מוטרדות המתרוצצות בקוריהן בטירוף. איני יודע אם עלה בדעתכם להקדיש מחקר מיוחד לצוארה ולחזָהּ של רקדנית; עצמות הבריח, כשהן מוארות מלמטה, יוצרות בליטה אופקית מחרידה שאליה מחוברים, כמיתרי כינור לגשר, ארבעה או חמישה גידים, מתוחים להתפקע, שפָּגניני יכול היה בקלות לנגן עליהם קונצ'רטו. הצוואר, שנעשה רגיש יותר בגלל הרזון, יוצר בליטה הדומה לגבשושית בגרונו של תרנגול הודו שבלע אגוז בשלמותו, ולשווא נחפש בשפֵלת קסמיהן קורטוב מאותה רכות המזכירה את מה שהאדונים המשוררים מכנים בלשונם "הגבעות התאומות", או "זוג הררי השלג הקטנים", ועוד ביטויים נאים שפחות או יותר עבר זמנם. באשר לאברים התחתונים, הריהם עבים באופן לגמרי חסר פרופורציה, עד שנדמה כי ניסרו את פלג גופה העליון של נערה שחפנית וחיברו אותו לרגליים של גרֶנָדִיר מן המִשמר. 
 
לדוֹלוֹרֶס יש חזה מלא, זרועות מעוגלות, רגליים עדינות וכפות רגליים קטנות; אף שהיא רוקדת היטב, היא נאה מאוד; אם צריך לדרוש במפגיע יופי ממישהו, הרי זה בלי שום ספק מרקדנית. כל העולם רשאי להיות מכוער, למעט השחקנים והשחקניות, הרקדנים והרקדניות. אפשר לסבול שחקנית בעלת כישרון גדול שאינה נעימה וחיננית, אבל רקדנית חייבת בהחלט להיות יפה מאוד. הריקוד הוא אמנות חושנית בתכלית, חומרית בתכלית, שאינה מדברת אל הרוח ולא אל הלב, אלא פונה לעיניים. עִמדו ישר על קצות אצבעותיכם, הסתובבו רבע שעה כמו סביבון, הניפו רגל עד לתקרה, מה טעם בכל זה, אם עינַי אחוזות פלצות?
 
[מתוך: הרקדנים הספרדים]