תקציר הספר
 
במרכז הספר עומדת דמותו של פרומתאוס, הגיבור הטיטאני המפורסם, אוהב בני האדם שגנב בעבורם את האש. על פי המיתולוגיה היוונית, פרומתאוס היה כבול במצוותו של זאוס, אבל פרומתאוס של ז׳יד מצליח להשתחרר מכבליו, ומוצא את עצמו בפריז של סוף המאה ה-19. הוא צועד בשדרה, מגיע למסעדה פריזאית, ושם נקלע להרפתקה חדשה. 
באחד הקטעים המפורסמים בהגותו של ז׳אן-פול סארטר, הוא מתבונן במלצר בבית קפה ומתאר את מעשיו. המלצר עסוק כל כולו בלהיות מלצר – פונה ללקוחות, לוקח הזמנות, מגיש, מפנה – כל כך עסוק עד שהוא שוקע בתוך הוויה זו, שוכח את עצמו בתוכה, נעשה למלצר ותו לא, אוטומט חסר אישיות או חופש בחירה. ואולם, בסופו של יום שב המלצר הביתה, ופתאום הוא מוצא את עצמו כאדם בן חורין, שבכל רגע נתון יכול לבחור להיעשות דבר-מה אחר. המלצר הוא לפיכך הרבה יותר ממלצר; הוא בעל אופק אינסופי של אפשרויות המחכות להתממש. נוח למלצר, ובעצם לכל אחד מאיתנו, להיות מוגדר בצורה פשוטה וברורה, לגלם תפקיד חברתי ולשכוח את החופש והיכולת להשתנות בכל רגע. האקזיסטנציאליזם הצרפתי של סארטר, וגם של סימון דה בובואר, אלבר קאמי, מוריס מרלו-פונטי ואחרים, קורא לנו להשתחרר מהממשות הסגורה, לגלות את הריקוּת שמאחוריה, את אינספור האפשרויות המסתתרות בתוכה, וכך לרכוש מחדש בעלות על חירותנו וחיינו. 
והנה, למעלה מארבעים שנה קודם למלצר של סארטר, ב-1899, פרסם אנדרה ז׳יד (1869-1951) את פרומתאוס הכבול ברישול, נובלה סטירית-פילוסופית המתארת אף היא מלצר; אלא שמלצר זה כלל אינו תמים. הוא מודע היטב לעצמו ולאחרים, מקשר בין הדמויות המקיפות אותו ועוזר להן לפתור את חידת קיומן. סארטר קרא את ז׳יד, הושפע ממנו, ואף ניסה להתנגד לו, אבל נדמה שפרומתאוס לא רק חלחל להגותו, אלא גם הציע, וממשיך להציע, כמה תשובות מפתיעות למצוקות האקזיסטנציאליסטיות.  [פרופ' עירן דורפמן, מתוך: אחרית דבר].
 
מתוך הספר
 
מעצרו של פרומתאוס
מספר ימים לאחר מכן, פרומתאוס הוסגר למשטרה באדיבותו הרבה של המלצר, ומצא עצמו עצור בעוון ייצור גפרורים ללא רישיון.
בית הכלא, מבוּדד משאר העולם, לא אִפשר לראות אלא את השמיים. מבחוץ הוא נראה כמגדל; בפנים, פרומתאוס השתעמם.
המלצר בא לבקרו.
"הו!" אמר לו בחיוך פרומתאוס, "אני מאושר כל כך לראות אותך! התגעגעתי נורא. דַבֵּר, אתה שבא מבחוץ; החומה של בית הסוהר הזה מפרידה אותי מהכול, ואני כבר לא יודע שום דבר על האחרים. מה הם עושים? ותחילה אתה, מה אתה עושה?"
"מאז השערורייה שלך," השיב המלצר, "כמעט כלום; לא בא אלינו כמעט אף אחד. איבדנו זמן רב בתיקון חלון הראווה."
"אני מאוד מצטער," אמר פרומתאוס, "אבל דמוקלס לפחות? ראית אותו מאז? הוא יצא מהמסעדה מהר כל כך ביום ההוא; לא הספקתי להיפרד ממנו לשלום. צר לי על כך. הוא נראה אדם עדין מאוד, כולו דרך ארץ ונקיפות מצפון; הוא סיפר על כאבו בפשטות ונגע לליבי. האם כשעזב את השולחן הוא לפחות היה רגוע?"
"זה לא נמשך זמן רב," אמר המלצר. "ראיתי אותו למחרת ודאבון ליבו החמיר. הוא בכה כשדיבר איתי. מה שמדאיג אותו במיוחד הוא מצב בריאותו של קוקלס."
"הוא חולה?" שאל פרומתאוס.
"קוקלס? הוֹ לא," השיב המלצר. "אומַר יותר מזה: הוא מיטיב לראות מאז שהוא רואה רק בעין אחת. הוא מראה לכולם את עין הזכוכית שלו ומרגיש מאושר כאשר מרחמים עליו. כשתראה אותו שוב, תגיד לו שעינו החדשה הולמת אותו מאוד; שהוא נושא אותה בחן; אבל תוסיף שהוא ודאי סבל מאוד."
"הוא סובל?"
"מכך שלא אומרים לו זאת – כן, אולי."
"אבל אני לא מבין, אם קוקלס מרגיש טוב ואם הוא אפילו לא סובל, מה מדאיג את דמוקלס?"
"הסבל שקוקלס היה אמור לשאת."
"אבל אתה דווקא ממליץ לי לומר שהוא סבל..."
"לומר זאת, כן, אבל דמוקלס, הוא חושב זאת; וזה הורג אותו."
"מה הוא עושה חוץ מזה?"
"כלום. העיסוק הזה לוקח את כל זמנו. בינינו, הוא אדם כפייתי. הוא אומר שבלי חמש מאות הפרנקים שלו, קוקלס לא היה אומלל."
"וקוקלס?"
"הוא גם אומר זאת, אבל הוא נעשה עשיר מאוד."
"איך זה?"
"הו! אני לא כל כך יודע; ריחמו עליו מאוד בעיתונים; יצאו במסע תרומות בעבורו."
"ומה הוא עושה בתרומות?" 
"הוא בעל תושיה. בכסף שהן מכניסות הוא מתכנן להקים בית מחסה."
"בית מחסה?"
"קטן, כן; אך ורק לשׁתומי עין. הוא מינה עצמו למנהל."
"ובכן!" קרא פרומתאוס, "אתה מעניין אותי במיוחד."
"קיוויתי לכך..." אמר המלצר.
"ואמור לי, מה עם המיליונר?"
הו! הוא, הוא גבר לעניין! אם אתה חושב שכל זה מייסר אותו! הוא כמוני, הוא מתבונן. אם זה משעשע אותך, אכיר לך אותו כשתצא מכאן."
"בעצם, מדוע אני כאן?" פתח סוף סוף פרומתאוס. "במה מאשימים אותי? אתה יודע, מלצר? הרי אתה יודע כל כך הרבה דברים."
"בחיי שלא," העמיד פנים המלצר. "מה שאני יודע הוא רק שמדובר במעצר מֵנע. אחרי שירשיעו אותך, תדע."
"שיהיה, מוטב כך!" אמר פרומתאוס, "אני מעדיף תמיד לדעת."
"היה שלום," אמר אז המלצר. "נעשה מאוחר. איתך, מדהים איך שהזמן רץ. אבל תגיד: הנשר שלך? מה איתו?"
"מוזר! לא חשבתי עליו עוד," אמר פרומתאוס. ומשהלך המלצר, החל פרומתאוס לחשוב על הנשר שלו.
 
פרטים על הספר
 
הדימוי בחזית העטיפה; "פרומתאוס בשלשלאות" מאת ניקולה סבסטיאן אדם, 1762, מוזיאון לובר, פריז.