שלושה סיפורים של אנטול פראנס על עיוותי מערכת המשפט למיניהם ועל "פייק ניוז": "פרשת קרנקביל" (Crainquebille), ״פוטואה״ (Putois) ו״שופטי צדק״ (Les Juges Intègres). אביגדור פלדמן סגר את הפער הכרונולוגי ומראה איך שום דבר לא השתנה.
 
מתוך הספר
 
פרשת קרנקביל נכתבה על ידי אנטול פראנס בשנת 1901, אך זה זמן רב לא קראתי ספר אקטואלי כל כך, שמן הראוי שיהיה בצקלונו של כל סטודנט למשפטים, בצד הספר על התזות דם ומשמעותן; בתיקו של כל עורך דין בצד הספר על תיאטרון בובות; מתחת לגלימתו של כל שופט שלום, מחוזי או עליון, באופן שיוכל לעיין בו בסתר בכל עת שהוא זקוק להדרכה, אם להכריז כי הנאשם שבפניו זכאי ויש לשחרר אותו לאלתר ולהעניק לו פיצוי שמנמן, או לגזור עליו חמישים שנות מאסר בעבודות פרך. אבל בראש ובראשונה זקוק לספר הזה כל חף מפשע, שמצא עצמו מואשם ברצח דוגמנית צמרת רק משום שנראה ברחוב שבו בוצע הרצח, לובש מעיל גשם לא אופנתי, בשעה שגשם כלל לא ירד, והאמין לחוקרי המשטרה שאמרו לו כי דם הדוגמנית נמצא בשולי מעילו. אותו חף מפשע אומלל בטוח שבית המשפט יזכה אותו בתוך חצי שעה, לאחר שיוכח כמה דלות הראיות; אותו חף, המאמין שבית המשפט פוסק לפי הראיות שבפניו, זקוק לדבריו של אנטול פראנס, המסביר באירוניה ובבהירות שאין למעלה ממנה, כי על השופטים לוותר על הידיעה: "מי שמבקשים שפסיקות בית המשפט תהיינה מבוססות על החקירה השיטתית של העובדות הם סופיסטים מסוכנים ואויבים בוגדניים של המשפט האזרחי והצבאי." [אביגדור פלדמן]