תקציר הספר
 
"והוא רצה דווקא אז להוכיח לנו שהעיקר בעולם הוא 'האין' הנעלם, שהעולם הנראה לעיניים אינו אלא צל עובר, תרמית החושים, תעתוע הדמיון, בקיצורו צעיף המאיה".
שישה צעירים, שבמרכז עולמם הספרות והאומנות, מנהלים חיי קומונה וחולמים על תהילת עולם. יום אחד נכנסת לחייהם דמות נשית מסתורית, וכל השישה נשבים בקסמה ומתאהבים בה. 
דמות זו, המגלמת בהווייתה את המסתורין ביחס למהותה של האישה ורצונותיה, ממקמת את עצמה בפניהם כחידה שיש לפענח.
המפגש עם הנערה מפר את חוקי הקומונה, מערער את היסודות שעליהם היה בנוי עולמם של חבריה, וכופה תנועה על הקיבעונות הכוזבים שמכתיבים הדימויים והייצוגים – שבעזרתם יכלו לברור את האמת מתוך הבדיון, את המציאות מהדמיון. 
מהו סוד חייה של נערה זו המכשפת אותם ומסעירה את נפשותיהם? מה ניתן לדעת עליה? מה ניתן לומר עליה? 
כשצעיף המאיה – האשליה שמספקת מראית העין – נקרע; כשמוּסֶרֶת הרעלה המסתירה מאחוריה את מה שלא יכול להיראות – מתגלה הממשי לפני ששת החברים, אותו ממשי שהמוות הוא ניצחונו הסופי. או אז מתברר להם שהמוות הוא גם האמת היחידה שיש. [ענת רנן]
 
מתוך הספר
 
 " שישה היינו במספר ושישה חדרים היו לנו בדיוטה העליונה של הבית ששכרנו לקוֹמוּנתנו, חדר לאיש, חדר לאיש. כולנו כמעט היינו חובשי בתי הספר הגבוהים שבעיר. לאמיתו של דבר, לא המדעים היו לנו עיקר; אלה היו לנו רק בחינת קרדום לחפור בו לבד. במרכז עולמנו עמדו הספרות והאמנויות שהיינו אוהבים והיינו חולמים להקדיש להן את כל חיינו. הייתה בנו אמונה חזקה שנוצרנו לכהן בהיכלן, איש איש במקצועו האמנותי אשר לו הוקדש מרחם.
מיקי למשל, תלמידת בית הספר לרפואת שיניים, נערה צנומה וחומה זו עם פניה הדקדנטיים, בעלי עצמות הלחיים הבולטות וסדקי העיניים הצרים והאלכסוניים במקצת, כמו אצל הטטארים, מיקי זו כשהייתה מזמרת את האריה מ"יבגני אונייגין" היו עינינו מתקשרות בדמעות, והיינו מאמינים שהיא עתידה פעם להפליא את העולם מעל במות אולמי הקונצרטים.
וכשטוליק ה"פילוסוף", זה "המאיה ההודית", כמו שהיינו קוראים לו, היה מחקה את האיכרה שמוכרת אווזה בשוק, ואת האווזה גופה, שאין דעתה נוחה מהבדיקות שהקונה בודקת בעכוזה, היינו מתגלגלים מצחוק. טוליק היה בחור בעל קומה, מסורבל בשר, רחב כתפיים ואוהב את האכילה הגסה והשתייה כדת. בחור טוב היה, תמיד ב"גילופין" וחביב על הבריות. הוא למד פילוסופיה ועל כן נקרא הפילוסוף; והשם "מאיה ההודית" על שום מה? על שום מעשה שהיה. טוליק אהב את שופנהאואר והיה ממלא אוזנינו בתורתו על העולם "בתורת ציור הדמיון והרצון" ובהשקפת העולם ההודית. ערב אחד כשהיה מבוסם... אומנם מבוסם היה כמעט תמיד, אבל אותו ערב לא יכול היה לעמוד הכן על רגליו. והוא רצה אז דווקא להוכיח לנו שהעיקר בעולם הוא ה"אין" הנעלם, שהעולם הנראה לעיניים אינו אלא צל עובר, תרמית החושים, תעתוע הדמיון, בקיצורו צעיף המייה... היה מתייצב לפני כל אחד, מתנועע על רגליו הדוביות, אוחז בדש בגדו של קורבנו, ובהבל פיו ספוג הכוהל השפיע עליו את תורתו. וכשהלה היה דוחה אותו או משתמט ממנו, פנה אל השני, אל השלישי... ומאז נקרא שמו "המייה ההודית". אהבנוהו, האמנו בכישרונו וגם נתנו את האמונה בליבו שהוא עתיד להיות אחד הקוֹמיקאים המפורסמים על במת התיאטרון.
כולנו היינו בעלי כישרונות ולכולנו נשקף עתיד מזהיר (אויה! מי חייב בדבר שהגורל התעלל בנו והתכחש לנו באכזריות כזו...). בוביק, סטודנט לרפואה, בעל שערות פשתה חלקות לראשו, וגביניו לבנים לעיניו, קצה חוטם אדום תמיד, אפילו בקיץ – בוביק זה היה כותב שירים. הוא היה מחבר שירים ליום הולדתם או לחתונתם של כל מכריו, היה כותב שירים באלבומים של כל תלמידות הגימנסיה אשר בעיר, וגם היה מדקלם את שיריו בנשפי הסטודנטים. רוב שיריו היו ליריים עצובים, על העולם שאינו מבין לו ואינו יודע להעריכו כראוי, על אהובתו שמתנכרת אליו... יודעי דבר היו מתפעלים מהם ואומרים שהם דומים ממש לשירי היינה. אנחנו, וגם הוא בתוכנו, האמנו שדרך כוכב חדש על שמי השירה העולמית, שהיינה שני עתיד להתגלות לעולם בכל יפעתו."
 
פרטים על המחבר
 
אהרן אברהם קבק (1883–1944), מחבר הרומן הנודע "במשעול הצר" ויצירות רבות ומגוונות אחרות, הוא סופר ארץ ישראלי יליד רוסיה, אהוב הקוראים בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוא הגדיר את ה"אני מאמין" הספרותי שלו במילים: "אני שואף לעורר עניין אצל קוראיי, ליצור אצל הקורא את האילוזיה, או יותר נכון את האמונה, שכל מה שאני מספר הוא אמת".